רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

אנחנו בפרשת "ואתחנן", הפרשה השניה בספר "דברים", ספר המהווה את נאום הפרידה של משה.

התחדש לי אתמול בצום חידוש, שאולי ישמע פשוט, אבל המשמעות שלו הייתה עמוקה עבורי: אסור ללמוד תורה בתשעה באב כי מדובר במעשה משמח. אתמול ממש רציתי להכין את השיעור, אפילו שאלתי את חמי, שהוא רב, והתשובה הייתה ברורה: לא, זה משמח להתעסק בפרשת ואתחנן, זה לא מתאים לתשעה באב, שבו אסור להסיח את הדעת מענייני החורבן. מה"לא" הבנתי את ה"כן": את ההלכה הזו, לא צריך לזכור רק בתשעה באב, צריך גם ובעיקר לזכור אותה ב- 364 הימים האחרים בשנה, כשכן מותר ללמוד תורה. תורה משמחת.

ופרשת "ואתחנן" משמחת במיוחד. יש בה אינספור נושאים מרתקים. למשל: אנחנו כבר בפרשה השניה בספר "דברים", ספר המהווה את נאום הפרידה של משה. בתחילת הספר משה מתפלל מאות תפילות ומתחנן ("ואתחנן") להיכנס לארץ ישראל, אבל התשובה האלוקית היא "לא". מאז, משה נהיה סמל לכל הכמעטים. זה מאד מעניין שהגיבור שלנו, שלא כמו גיבורי העל בתרבויות אחרות, חי ומגיע רק עד ה"כמעט". יש שם החמצה אדירה, משימת חייו מתגשמת בלעדיו. הוא עומד על הר נבו, מביט בערגה אל הארץ, אך לא זוכה לדרוך בה. וזו שאלה, כמה צריך להתפלל ולבקש? מתי צריך לדעת להרפות? צריך להבין שלא תמיד נזכה להגשים את כל חלומותינו. פרשנים רבים עוסקים בכך, אבל אנחנו לא נעסוק בזה השיעור.

עניין אחר בפרשה הוא עשרת הדברות שחוזרים על עצמם. מה שוב? לא. זו גרסה שניה, לא "העתק הדבק". בכל פעם יש משהו שונה. מהו השוני ומה הוא מלמד אותנו? למה בספר במדבר כתוב "זכור את יום השבת" ופה כתוב "שמור"? מה זה מלמד על השבת? הפרשנים מלמדים שאחרי תקופה של חושך וצמצום כמו "בין המיצרים", אנחנו צריכים לקבל שוב את התורה.

עניין נוסף מדהים האו הקביעה של משה רבנו כי תורה = חכמה. משה מפציר בנו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". כשעם ישראל הולך בדרך התורה, זה מעורר התפעלת בכל העולם. גם בזה לא נעסוק.

במה כן נעסוק?

שמע ישראל. בתוך שלל הנושאים של הפרשה מופיעים שישה פסוקים, בסך הכול שישה, שמהווים את תשתית האמונה היהודית, והרגשתי שאי אפשר להתעלם ולדלג ולדבר על נושאים גדולים ויפים, אנחנו נרד לרזולוציות הקטנות ונלמד את פסוקי "שמע ישראל", שאולי דווקא בגלל שהם שגורים על לשוננו מהגן, אנחנו לא תמיד מבינים את העומק שלהם.

כשכותבים בגוגל "שמע ישראל", מיד עולות המילים: "שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול, נתת לי את חיי נתת לי הכל". אנחנו, ברשותכם, נעסוק בנוסח הקדום יותר…
שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלוהֵינוּ, ה' אֶחָד.
וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטוטָפת, בֵּין עֵינֶיךָ.
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

תפילה זו נאמרת בשגרה בבוקר ובערב, בקריאת שמע של שחרית ובקריאת שמע שעל המיטה, אבל גם במקרי קיצון, מקרי מוות, אם זה במוות על קידוש השם, ואם בפטירה טבעית כשמביאים מהר את בני המשפחה לומר עם הנפטר "שמע ישראל". אמירת שמע ישראל בשעת מוות נחשבת בתורת הסוד לתיקון לנשמת האדם, כאילו היא מכפרת על כל העוונות, אפשר לשמוע איך אנשים מספים: "הנה, ככה הוא נפטר, אלה המילים האחרונות שלו". בנוסף, היא נאמרת גם במוצאי יום כיפור בסיום תפילת נעילה.

אחד המקרים המפורסמים, באוירת תשעה באב, הינו סיפור פטירתו של רבי עקיבא, אחד עשרת הרוגי מלכות, המתואר כך:

"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד".

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ס"א, ע"ב)

יש סיפורים על מקרים כאלה במסעות הצלב, בפוגרומים השונים, יש קינה על השואה שכתב האדמו"ר מבובוב, ניצול שואה שחי בניו יורק ונפטר בשנת 2000 בקינתו הוא כותב כך: "קול שוועם ייזכר תמיד לפני שוכן מעונים / בקראם שמע ישראל מסרו נפשם לאדוני האדונים". גם בדורנו פסוק זה נאמר בנסיבות דומות, ידוע הסיפור על רועי קליין בקרב בבינת ג'בייל, שהשתטח על רימון כדי להציל את חייליו, תוך כדי צעקת" שמע ישראל". והוא לא היחיד.

אבל רגע לפי הפרשה: בעצם מי הראשון שאומר "שמע ישראל" לפני מיתתו? מי מתחיל את המורשת הזו של אמירת שמע ישראל לפני הפרידה מהעולם? משה רבנו. נכון שלא צועק זאת אבל אומר זאת, מכריז זאת, כחלק מהנאום האחרון, זו ההצוואה שלו אלינו.

אם נעמיק עוד יותר לא בטוח שזו הפעם הראשונה שבה נאמרת האמירה המשמעותית הזו, "שמע ישראל". לפי הגמרא נאמר עוד קודם לכן שימו לב איפה (הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה):

אמר ר' שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' – בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: 'שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכאבי יצחק שיצא ממנו עשיו?' אמרו לו בניו: 'שמע ישראל: ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.' באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ו ע"א)

כלומר, מבחינתם זו הצהרת נאמנות, ברית נאמנות. אמירה שמוודאת שהם לויאלים לדרך. מבין האבות, יעקב הוא היחיד שכל בניו ממשיכים בדרכו.

עוד הקשר מעניין- במה מתחיל התלמוד הבבלי? מסכת ברכות, ומה המשנה הראשונה בה: מאימתי קוראים את שמע בערבית? כל הש"ס מתחיל בקריאת שמע, היום מתחיל בלילה, כלומר יהודי מתחיל את יומו בקריאת שמע, מקבל עליו עול מלכות שמיים.

טוב אבל הבטחנו לא לדבר על קריאת שמע אלא ללמוד את קריאת שמע, אז עכשיו נתחיל מילה במילה:

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלוהֵינוּ, ה' אֶחָד.
כשאומרים "שמע ישראל" – למי אנחנו פונים כשאנחנו אומרים את המילים הללו? ישנם 3 פירושים:

פירוש ראשון: קריאה אל תוך עצמך

שמע – האדם עצמו, האדם פונה אל עצמו באמירת שמע. ואמרו חז"ל: "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך" (ברכות)

כלומר תקלוט את הדברים, תדבר ככה שייכנסו ללב. שמעתי – הבנתי. לכן עוצמים עיניים, זו התנתקות מהעולם, קריאה פנימה. מה התוצאה של הקשבה פנימה, קריאה פנימה? מגיעים לשם ה'. שמע ישראל – ה'. ככה זוכים להגיע אליו.

הנתיבות שלום כותב על כך: "הרי זו הודעה ליהודי שידע את מהותו", והוא ממשיך ומסביר שבפרשה מצוין החיוב להקים שש ערי מקלט. הוא נותן פרשנות מעניינת שבימינו אותן שש ערי מקלט הן שש המילים שבפסוק שמע ישראל, מילים שאנו בורחים לתוכן, הרי מי נס לשם? רוצח בשגגה, לא משנה מה עשינו והתבלבלנו וחטאנו – בורחים לתוך שש ערי המקלט האלה, שש המילים האלה הן המפלט שלנו.

גם הרש"ר הירש כותב:

"הפסוק המעורר עד היום הזה את התודעה היהודית בלב כל יהודי, אפילו הוא נידח עד קצה השמיים וחי בבדידות ובניתוק מעמו"

בהקשר הזה – ראוי לציין שהיו גם מקרים ששמע ישראל לא נאמר לפני מוות אלא כהצלה לחיים. מסופר שאחרי השואה הרב הרצוג, עבר במנזרים כדי להציל ילדים יהודיים, אבל איך מזהים? על ידי קריאת "שמע ישראל". ילדים יהודיים שמו יד על העיניים או רצו אליו וצעקו ובכו: "אבא, אמא". "אלה יהודים", אמר. "הם באים איתי".

פירוש שני – קריאה לעם ישראל

אם גיליתי איזה פלא, אני רוצה לשתף ("כנסו, כנסו").

רבי נחמן הולך בכיוון הזה: "היינו כמו מי שרוצה להודיע לחבריו דבר חדש ונפלא, ואומר להם: שמעו נא מה שאספר לכם חדשות לגמרי".

רבי נחמן מדגיש את נקודת החידוש שנגיע אליה, אלה החדשות הכי מדוברות, הכותרת הראשית ממש. זה הדבר הכי מסעיר שיש.

פירוש שלישי – פניה לאבות

נחזור לבנים של יעקב אבינו, אמרנו שזו המסורת לאמירה הראשונה, יעקב הוא ישראל, לפיכך: "שמע ישראל" – זו פניה לאבות, ישראל סבא שבמערכת המכפלה, תקשיב, מה שאמרנו לך מסביב למיטה, עדיין בתוקף. אנחנו ממשיכים בדרך שלך. דבר מדהים שאלפי שנים אחרי פטירת יעקב, ואת אותה אמירה של בניו, אנחנו, בני בני בני בני בניו, עדיין אומרים.

מדרש רבא:

יִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצֶּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

להיות אחד

התמקדנו הרבה במילה הראשונה "שמע" – מה עם המילה האחרונה? מה זה אחד? זו תפילה, תקווה – שה' באמת יהיה אחד. שהמציאות כולה תכיר בו, תתאחד באמונתו. מונותיאזם.

ופה מגיע הרש"ר (הרב שמשון רפאל) הירש בקטע קיומי. העולם מבולבל, אם לא שמתם לב, הוא אומר, העולם מבולבל לגמרי, אבל הבלבול הזה קיים גם בתוכנו. שימו לב לטקסט הפיוטי והיפה הזה שבו הוא מסביר מילה אחת – "אחד". הנה:

"בעיצומו של עולם זה, שכולו סתירות, מכריז האדם: ה' אחד. כל הניגודים האלה של שמיים וארץ, של תבל ויחידים, של כוחות וחומרים המבקשים זה את זה ובורחים זה מפני זה, הנושאים וכובשים, הבונים ומחריבים איש את רעהו, על כל החליפות הנולדות מכך של יום ולילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואובדן, של הנאה ועינוי, של עלייה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער, וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושעבוד, של רוח וחוש, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכול הוא מעשה ידי א-ל אחד. הוא ברא ומחזיק את כל הניגודים האלה, הוא המסדר והמנהיג את כל הניגודים האלה, הוא שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ושבתוכנו"

הרש"ר (ר' שמשון רפאל הירש) עושה כאן מהלך מעניין. זה טקסט שמסביר איך לכל הבלאגן, גם בקוסמוס וגם בתוכי פנימה, יש מקור אחד. לכאורה הבלאגן הזה נראה שייך לרשות הרבים, מפוצל, אבל יש פה רשות היחיד: יחידו של עולם. והוא המחבר בין הכל. הכל הוא אחדות אחת.

ואהבת

עד כאן – הפסוק הראשון, ועסקנו רק ב"שמע" וב"אחד", לא נכנסת לקבלה ולחסידות ולשמות ה' – מה זה השם ומה זה אלוקינו, אני לא הכתובת אבל תדעו שיש כתובות, יש תכנים כאלה. ממשיכים לפסוק השני, אבל לפניו צריך לשאול: אמרנו אמירה כבירה, גדולה. שואל הרב נבנצל – מה עושים עם האמירה הגדולה הזו? מיישמים. יורדים לפרטים. אף פעם עקרונות לא נשארים גדולים אלא מתבטאים בשבירת כוס בחתונה, בכיבוי כפתור בשבת, בירידה לתוך חיי היומיום. הפסוק הראשון – הוא תשתית האמונה. הפסוקים הבאים – תוצאה, מסקנה.

מה המילה הראשונה שמופיעה כשאנחנו באים ליישם את אמונת חיינו היהודית? אהבה.

וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ.

זה בעצם שיעור על אהבה, ממש מיוחד לט"ו באב. ותכף נראה את זה.

יש פרשנויות מאד מדויקות ומוכרות ל"לבבך", "נפשך" ו"מאדך":

בכל לבבך – בשני יצרך, יצר טוב ויצר רע. עם כל הלב והנשמה.
בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך
בכל מאודך – ממון (רש"י: יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו)

הרב נבנצל אומר דרשות חז"ל ידועות, אבל אני רוצה לחזור לפשט, עוסקים יותר מדי בחצי השני של הפסוק, ובמסירות הנדרשת, ופחות מדי בעיקר – ואהבת, את החצי הראשון.

"יכול אדם להתחיל לקרוא פסוק זה, ולהתחיל להרהר: בכל נפשך – גם אם יכריחו אותו ויענו אותו הוא לא ייכנע. ובכל מאודך – הוא נזכר במשכורתו הדלה אבל מבטיח לא לחסוך על מצוות. אבל אחרי כל הכוונות החשובות שלו על מסירות הנפש והיחס לכסף – הוא שוכח לאהוב את ה'. שוכח את פשט הפסוק, המצווה לחוש אהבה אל הבורא. החצי השני בא רק לחזק את האהבה ולומר שגם בתנאים קשים – נאהב. אבל חייבים לומר את 'ואהבת את ה' אלוקיך' ולעצור. להתרכז במילים, לחוות אותן, לתת להן את הבכורה".

הוא ממשיך ומסביר שכל האהבות הן חלק מזה – אהבת הגר, אהבת רעך (ואהבת לרעך כמוך אני ה'), אהבת בני ביתו וקרוביו, אהבת ארץ ישראל, אהבת התורה – זה לא תחליף ולא מתחרה ולא תוספת, זה אותו מכלול, מה זאת אהבה ?לקראת ט"ו באב, זוכים שחכמינו מסבירים מה זה "ואהבת":

מה זו אהבה?

רש"י: ואהבת – עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו.

הכלל הראשון בקשר עם ה' (אבל עם כל אדם: בחינוך ילדים, בזוגיות ובעבודה) – יראה או אהבה. ממה פועלים. מה המנוע ומה המניע. אני זוכרת שעבדתי ארבעה חודשים במשרד פרסום, הייתה זו העבודה הראשונה שלי. מה שאני בעיקר זוכרת מהעבודה הזו, עד היום, זה איך פחדנו מהבוסים, ואיך המשרד היה משתחרר ברגע שהם היו יוצאים מהמשרד. פתאום מזמינים ארוחת צהרים, מנהלים שיחת מסדרון. נושמים.

בכל מערכת יחסים כדאי לבדוק מתוך איזה רגש אנחנו פועלים, מהי מוטיבצית הפעילות שלנו, ומה יקרה אם אותו מנוע יפסיק לפעול?

אומר ר' עובדיה ספורנו:

" ואהבת: תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו, כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה"

הכי נכבד זה לעשות מה שהאהוב רוצה, כשאתה שמח לעשות משהו כי אהובך רוצה שתעשה אותו- זאת אהבה. כמה זה נפלא.

ושוב, צריך לשאול איך מתקדמים? בסדר, נאהב, נאהב מאוד, מה עושים עם האהבה הזו? איך מתקדמים?

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

גם המדרש שואל:

"לפי שנאמר 'ואהבת' – אבל איך? איני יודע כיצד אוהב את המקום. תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

רוצה להתקדם? ליישם את "ואהבת"? בבקשה: והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך:

רש"י: והיו הדברים: ומהו האהבה? והיו הדברים האלה. שמתוך כך אתה מכיר בקב"ה ומתדבק בדרכיו.

שפתי חכמים (פרשן מפורסם של רש"י) מוסיף: שאם לא כן, איך תיפול אהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם? (אלא מתוך שיהיו הדברים האלה שהם המצוות על לבבך שעל ידן אתה מכיר הקב"ה). שוב, אנחנו לא רוצים אהבה ערטילאית ומופשטת. אנחנו רוצים אהבה בפועל, ואהבת הבוא בפועל כוללת סוכה, ושבת וכו'.

גם ה"אור החיים" מתייחס לנושא, התייחסות שמצוטטת אצל פרשנים רבים נוספים. עיקרון שאפשר לתרגם גם לזוגיות:

"האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצוות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק – אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח. לזה באה העצה מאל יועץ ואמר: 'והיו הדברים האלה על לבבך', פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על לבו – יוולד בלבו חשק וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו".

את לא יכול להכריח מישהו לאהוב. מאד קשה לצוות על הרגש. אז איך מגיעים לרגש הזה? בהתמדה. "והיו הדברים הללו על לבבך". אם תתמיד, תלמד, תעניק משמעות, יווצר בסוף קשר רגשי. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. זה ההבדל בין התאהבות לבין אהבה. ככל שאתה מעניק ומשקיע, כך אכפת לך יותר.

ה"נתיבות שלום" מביא את כל המהלך הזה ומסכם:

"והחידוש בדבריו הוא שמצוות 'ואהבת את ה' אלוקיך' אינה ציווי ישיר על אהבה – אלא ציווי לאחוז בדרכים המביאות לאהבת ה'" (הנתיבות שלום)

האהבה היא התוצאה, המצווה היא הדרכים להגיע לאהבה. אתה לא יכול לשבת מול הפייסבוק ולהגיד אני לא מתחבר לתפילה, קשה לי לכוון, אוף ההלכה הזאת, כלומר אתה כן יכול, זה מה שאנחנו עושים, אבל אתה לא יכול לצפות לקשר אם אתה לא משקיע בקשר.

ושיננתם

ואם אתה מלא בזה, אתה רוצה שגם אחרים יהנו מהדבר הנפלא הזה, אתה לא יכול לכלוא את האמת והאושר הגדולים רק בלבו, זה חייב לפרוץ החוצה וככה הוא מגיע מעצמו הלאה:

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

רש"י: ושיננתם – לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד.

רש"י עונה על שאלה של רבים – למה לא נאמר ולמדתם לבניך? שינון זה ליטוש והשחזה, כמו סכין או חרב שמשחיזים, שיהיה חד, שוב ושוב, עוד העמקה,

רש"י: ודיברת בם – שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם. עשאם עיקר ואל תעשם טפל.

לכל אחד יש את העניין הזה שהוא אובססיבי לגביו, זה מה שמלהיב אותו, זה עיקר חייו, במקביל יש לו עוד דברים, זה בסדר, אבל ברור מה ה-עניין שלו. על זה מדבר רש"י.

אנחנו מגיעים להגדרת הרמב"ם לאהבה, כצפוי אצל הרמב"ם זה לא רק עשייה אלא גם שכל, לימוד:

"אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה (ידיעה) תהיה האהבה. אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה" (הרמב"ם, הלכות תשובה)

יש פה מנגנון כפול – אם אני אוהב זה בא לידי ביטוי בשינון ובעיסוק, אבל השינון והעיסוק גם יביאו אותי לאהבה.

נמשיך, אז צריך לשנן, לשנן לעצמנו, לשנן לילדים, איפה?

בשבתך בביתך – "עיקר הקדושה היא בתוך הבית של האדם" (רבי נחמן)

קודם כל איך אתה בבית, הכי קל פה על הבמה, או בבית כנסת או בישיבה או בכל מקום חיצוני, אבל אומר רבי נחמן: עיקר הקדושה היא בתוך הבית של האדם. שם המבחן האמיתי. "קירות ביתו של אדם מעידים עליו". בבית אתה נטול קליפות. שם יודעים מי באמת האדם. שם אתה נבחן בסבלנות, ביחס לילדים, ביחס למבוגרים. בחוץ קל להיות נחמד, בבית נבחן עצמך האמיתי. הבית משקף את עומק הפער בין הפנים לבין החוץ. החוץ נוצץ ופומבי, אבל עיקר הקדושה – בתוך הבית.

חלק מהבעיה ברשתת החברתיות, שיוצרת דכאון, קשור בעובדה שאף אחד לא מספר מה באמת קורה אצלו בבית. אנשים מעלימים מידע. לעיתים משקרים. אף אחד לא מעלה את ערמת הכלים המבאסת, כולם מעלים תמונות של תבשילים. אף אחד לא מספר על המריבות, כולם מעלים תמונות מחוייכות.

צריך לשים לב לפער הזה. אז לי ולכולנו מזכיר רבי נחמן – עיקר הקדושה היא בתוך הבית של האדם!

וקשרתם

מכאן עוברים לשתי מצוות מעשיות ,בתוך מצוות שמע ישראל מדברים על שתי מצוות מפורסמות: תפילין ומזוזה.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטוטָפת, בֵּין עֵינֶיךָ.

רש"י: וקשרתם לאות על ידך – אלו תפילין שבזרוע

רש"י: והיו לטוטפות בין עיניך – אלו תפילין שבראש.

הרשב"ם (נכד של רש"י, רבי שמואל בן מאיר) אומר רעיון מעניין:
לפי עומק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך

להניח תפילין זה לא הסוף זה רק ההתחלה, זה לשאת איתך, בתוך תוכך רעיון רוחני, שמלווה אותך בדרך. מהר מדי קופצים למצווה עצמה, לביצוע. בעצם לא נאמר תפילין אלא שזה יהיה "לאות על היד", כאילו כתוב על היד, זה משל.

וכתבתם

המצווה המעשית השניה שחותמת את הפסוקים:

וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

וכאן שוב רבי נחמן מקורי, מעיף ת'ראש לכיוון אחר לגמרי (מאד רלוונטי ליולי אוגוסט, תקופה של מעברי בתים):

"צריכים להיזהר ביותר כשבונים בית כי זה שבונה בית הוא לכאורה עושה לעצמו קביעות דירה בזה העולם הכלה ועובר, ואם יעמיק מחשבתו בקביעות חיי עולם הבא, ובמהירות פריחת העולם הזה, בודאי אין שיגעון גדול מזה כשרוצה לבנות לעצמו בית לרגע קל כזה"

מה הפתרון לתחושת הזמניות? מזוזה. לשים בכניסה לבית תזכורת שזה בית להכנת אורחים, לשבת, ללימוד, לשיחה, לתפילה, לאהבה, בית פתוח לעניים, לאחרים.

"ועל כן צריכים לקבוע מזוזה, כדי לזכור תיכף בכניסת הבית בייחוד השם יתברך, ואז הבית ראוי להבנות ולהתקיים, [לא בית ואז מזוזה אלא מזוזה ועליה בית] כי עיקר בניין הבית בשביל שלום, כי בחוץ הוא בחינת מחלוקת, כי כל אחד נחלק לעצמו, כי הם מפוזרים ומפורדים ואינם מקובצים יחד, אבל בבית, שם הקיבוץ והאסיפה יחד בבחינת שלום ואחדות, בחינת שלום בית"

וואו, הגדרה לשלום בית. בחוץ הכול מפורד ובבית – שלום. שלום בית, בית של שלום. והמזוזה מזכירה את כל זה והופכת בית ארעי לבית של קבע, שמחובר לעולם הבא, לערכים ולתוכן.

בשבוע שעבר הזכרנו את דבריו של הרב יעקב אריאל, שהדבקות של "שמע ישראל", היא דבקות עצומה שעד לפני כמה שנים היה קשה להבין אותה. קשה לחשוב על משהו שאני אוהבת יותר מכסף, משועבדת עליו עם הלב והנשמה, זה על הלב, על העיניים, בין העיניים, כל הזמן ביד, לאות על ידך, בשכבך בבית, גם בלכתך בדרך – עד שהגיעו הסמרטפונים לעולם, והוכיחו שהדבקות הזאת אפשרית…

דיברתי בשבוע שעבר על התנועה שאני רוצה להקים "התנועה לשפיות סלולרית" – מישהי הפנתה את תשומת ליבי שלפי הר"ת מדובר בתנועת ש"ס… הגיוני למדי, אחרי הכל השאיפה היא "להחזיר עטרה ליושנה".

בהקשר הזה השבוע פורסמה ידיעה המדווחת כי בהונלולו יש איסור להשתמש עם פלאפונים במדרכות, אנשים חוצים כך כבישים מבלי להיות מרוכזים במה שקורה בהם, "זומבים עם סמרטפון", כך הם מכונים. בלונדון שקלו לרפד את מנורות הרחוב והעמודים כדי לרכך את המכות שאנשים סופגים. בגרמניה ובהולנד התקימו רמזורים על המדרכות כי הראש למטה, בקיצור – פירוש מופלא ל"בלכתך בדרך".וכמובן כשאתה עם בניך, ובשכבך ובקומך, שעון מעורר לרוב האנושות, נרדמים עם זה, קמים עם זה…

מהבחינה הזו, תפילת "שמע ישראל" היא ממש תשובת נגד לזה. היא קוראת לנו לשים יד על העיניים ולהתרכז פנימה. לאהוב מתוך מעשים, לאהוב מתוך לימוד, להתרכז בבית ובבנים. להתרכז בתפילין וברעיון שלהם. במזוזה. היא נותנת תשובת נגד לרוח התרבותית המאתגרת של התקופה הנוכחית.

וגם – בשבוע הבא פרשת עקב "והיה אם שמוע", אולי נלמד אותה, הפרשה השנייה של שמע ישראל, להבין מה אנחנו אומרים, הפעם ניסינו לטעום, להבין קצת, את הסודות של שמע ישראל, דרך כמה ממילות המפתח. תודה רבה, חופשה נעימה, תשמרו על עצמכם.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה. שיעור על עליה, החמצה, וגם סאטירה.

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר