שנה כזאת לא היתה לי מעולם. אחרי עשרים שנות מירוץ, משרות נחשקות, עשייה משמעותית, פתאום באמצע החיים החלטתי להפסיק לעבוד ולעשות למשפחתי. כי מה זה פמיניזם אם לא הזכות לבחור לגדל את התאומים בבית, להיות איתם בצעדים הראשונים, ללוות את הפלא של למידת השפה, לאסוף את הגדולה מהגן מוקדם, לאכול מג׳דרת צהריים ביחד, ולזכות להרמות גבה כמעט מכל עבר. ״את לא משתגעת? לא נמאס לך? זה בטח ממש קשה. אני לא יכול/ה לדמיין להיות ככה כל הזמן!״ ועוד כהנה וכהנה. בדרך כלל אני נבוכה מכדי לענות באמת. אבל עכשיו, עם יד על הלב, אולי אפשר לנסות.
השבוע אנחנו נכנסים לחודש אלול. אלול לשון חיפוש בארמית. מה אנחנו מחפשים בחודש התשובה? את עצמנו. שוב ושוב. בכל שנה בזמן הזה, מתבוננים על השנה שחלפה, בודקים איפה אנחנו, נזכרים איפה רצינו להיות. חושבים איך לצמצם את הפער, מה טעון תיקון. לפני שנה שאלתי את עצמי מה אני רוצה באמת.
״האם אנו חיים כפי שאמנם היינו רוצים לחיות?״ כותב הרב שג״ר על התשובה. ״כל אחד מאיתנו מבחין שיש זמנים, אירועים, חוויות שמלאים חיות ויופי, ולעומתם זמנים של יובש 'אשר אין בהם חפץ'. פעמים אנו חיים יותר, ופעמים מתדרדרים לריקנות, בנאליות חוסר טעם ומשמעות. ישנם מילים, רעיונות, אמיתות המעוררים בנו תחושה חזקה ומשמעותית של המציאות, שמלהיבים אותנו וממלאים אותנו בשמחה וטעם. התחדשות ותחייה בהקשר זה, פירושם להתקשר לאותה מלאוּת, לחיות באופן אינטנסיבי יותר ועמוק, כפי שראוי שנחיה, וכפי שפעם העזנו לחלום.״
כשהבנתי את הרצון האמיתי שלי, הלכתי עליו עד הסוף. את המשימה החדשה הגדרתי כך: להיות אמא שמחה. ובתום שנה, כמעט לא נעים לי להודות: זאת היתה אחת השנים המאושרות בחיי. ברור שיש צורך (ומעט מדי זמן) לאזן ולנשום. לשמור על תזונת נפש חיונית ועל המקום היצירתי, ובכל פעם לבדוק מחדש שזה נכון לי. וכן, עשיתי לא מעט טעויות במהלך הדרך ויש רגעים שאני מצטערת עליהם. אבל המדד שלי הוא מדד השמחה. האם שלטו בי העייפות, הפחדים, הכבדות? האם קרסתי תחת מטלות הבית או שהצלחתי להתעורר, ליהנות ממה שיש לי, להודות, לצחוק, לשמוח. האם היתה לי מספיק סבלנות? האם הייתי נוכחת? האם הארתי פנים?
כשאנחנו עונים לעצמנו בכנות על השאלות הללו, אנחנו נפגשים עם הדברים הלא נעימים בחיינו, עם החסר, עם המשגים, עם כל מה שלא עשינו כמו ש״צריך״. לפעמים עולות בנו תחושות קשות של אשמה, כעס או צער. וכאן, כך למדתי ממורתי, יש לשים לב מאיזו נקודה אנחנו בוכים מה שחסר בחיינו. מתוך כמיהה להתמלא או בכעס ותלונה? ובמילים אחרות – נתקעים על כל מה שאין, כל מה שנכשלתי בו, הטעויות, הדברים שרציתי לומר ולא אמרתי, כל מה שלא הספקתי לעשות למרות שרציתי. או שמבקשים למלא, לתקן, רואים את היעד ומתחילים תנועה פנימית של שינוי. של אמונה שאפשר ויהיה.
אחת הדרכים להתמודד עם הפער בין הרצוי למצוי, לא להיכנע ל״רצונות לחוד ומציאות לחוד״ ודווקא לחבר ביניהם, עוברת באופן ההסתכלות על השגיאות.
ימימה אביטל מלמדת על ההתחדשות מתוך הפרדה בין זמן השנה שעברה ומשגיו, לבין זמן השנה החדשה ותיקוניו. כל שנה מתוחמת וכך אנו זוכים להיכנס מחודשים לשנה החדשה. ״הפרדה זו (הנמצאת בדעת) היא המאפשרת למדייק לדייק בכל חלקיק של זמן״. הזמן של השנה שחלפה לא קשור לזמן של השנה החדשה. בימי הרצון של אלול אנחנו ״מבקשים מחילה על המשגים של שנה שעברה. ונכנסים מחודשים בהבנה וברצון בכוח הנפש המתעורר לקראת ימי החגים״.
ההפרדה בין הזמנים היא הזמנה לפיוס ולדיוק. והיא שמאפשרת לי תזוזה מטעות לתיקון. במקום לרדת על עצמי ש״תמיד אני״ עושה ככה, אני מתבוננת גם על הדברים הקטנים המדויקים שכן עשיתי. על תוצאות טובות שזכיתי להן במישור האישי, הזוגי, המשפחתי, המקצועי. אני מייקרת את הפעמים שנהגתי נכון ומשתדלת לקבל את עצמי גם עם המשגים. ואמנם מרשה לעצמי לייחל לשינוי גדול, אבל מיד מעגנת בעשייה כלשהי התחלתית בכיוון הרצוי. בעת הזו, אמרה ימימה, נכון לבקש שלא ניכלם, שלא ניכשל. ולמעשה ״זוהי תפילה לדיוק״.
