חיי ההווה
נדמה שאם הגענו להווה, מוטב להתחיל ולשרטט את קווי המתאר לתפיסה היהודית-קהילתית של הדור החדש. ביחס לבתי כנסת, ותכף אשוב לדוגמה הפרטית שלי, התצורה הנכונה צריכה אולי להלום מציאות פוסט-מודרנית. הפוסט-מודרניזם זוכה, בצדק מסוים, ליחסי ציבור גרועים, אבל יש בו גם מתנות חשובות, גם בחוויה הדתית-רוחנית של האדם. בעצם, רעיון ההתבודדות הברסלבי הוא במידה רבה רעיון פוסט-מודרני, הפרטה של המפגש בין האדם לאל, הרשאה לאדם לפתח שפה אישית מול האל, מרחב שבו למהלך הפרטי, הבודד, ישנה חשיבות רבה במערכת המושגים הדתית. הרעיון הזה לא צמח מתוך ריק, הוא הגיע מתוך הלימה עם השתנות האדם והתפתחות התפיסה התודעתית והרגשית שלו. החברה השבטית נעלמה, והחברה העירונית נולדה, ואולי, כהמשך לאותה התבודדות יש צורך לקחת גם את הסמל היהודי הגדול של הקהילה, מה שהחליף את המקדש השבטי- בית הכנסת, ולהוליך את החוויה בו לעבר מציאות פוסט-מודרנית.
קדימה, לשטיבל
למשל, בתי כנסת קטנים, המכילים כמות מצומצמת של אנשים ובנויים על מגוון רחב מאוד של פרופיל המתפללים. מדוע שילוב כזה הוא דבר נחוץ? מכיוון שהאינדיבידואליזם הוא המתנה הגדולה של העת הזו, והיכולת של האדם הבודד לחיות במתח מתמיד של מפגש עם דעות מנוגדות, חוויות חיים שונות ותפיסות פנימיות אחרות מוצק ומבוסס יותר מאי פעם, וגם אם אינו מוצק, הרי שזו הוראת הזמן, אתגר השעה, והיהדות תמיד ידעה להגיב לרוח הזמן, לנוע על אותה רוח, להתלפף סביבה ולצמוח על גבה. המפגש עם האחר הוא אחד ממאפייני החברה העירונית, שבעידנה כולנו חיים. חברה שבה מושג ההגירה הפך למרכזי כל כך, ואיני מדבר על נדידת העמים, אלא על העובדה שכל אחד משרטט כיום שביל בודד על המפה הגיאוגרפית והחברתית. אדם כזה, היודע את פירוש הנדודים והמעברים, זקוק לאותו חיכוך עם דעות שונות ופנים אחרות כחלק מהלימת המציאות הדתית לצורת חייו.
מדוע אנחנו עדיין זקוקים לאותו מושג שמרני של בתי כנסת בעלי אפיון עדתי נחרץ כל כך? מדוע אנחנו מרגישים עדיין בנוח רק כשכולם סביבנו לבושים באופן דומה? מדוע היום, בעידן שבו אנחנו חברים של אלפי אנשים ברשת החברתית, שאת חלקם מעולם לא פגשנו, ואחרים גרים ביבשת אחרת אנחנו עדיין זקוקים בבית הכנסת לסטריליות חברתית? כיצד זה שבמקום להפוך את השיבה לארץ למהלך של החלפת דעות, מנהגים ותרבויות ליצירה של יהדות משותפת, של מנעד צלילים אחד ממשיך באחר וחוזר חלילה אנחנו ממשיכים את ההפרדה שיצרה אצלנו הגלות? כיצד זה שבמקום שבתי הכנסת יהיו מקום שכונתי, המאכלס מקטע גיאוגרפי מסוים, הרי שבמקרה הטוב עומדים זה מול זה בתי כנסת ובמקרה הרע בית הכנסת עצמו מעצב את הסביבה החברתית סביבו ובתהליך ארוך הופך את תושבי האזור כולם לשייכים לאותה עדה?
כל אלו מסמנים כישלון, לא הצלחה, ומבטיחים את המשכה של העוינות בין חלקים שונים של היהדות, את חוסר ההיכרות ואת המשך ההפרדה. כשגדלתי, התפללתי בבית הכנסת האשכנזי בהתנחלות בה התגוררה משפחתי. בישיבה הניגונים היו רק מאותה עדה, וכך גם בבתי הכנסת הראשונים בהם התפללתי בתל אביב. גרתי כשנתיים בכרם התימנים ובכל שבת הייתי שומע את המתפללים מציגים יהדות שלא הכרתי, הסקרנות גאתה בי ובכל זאת חששתי להיכנס, כן, חששתי. המראה האחר, הבחור הצעיר עם השיער הארוך בתוך המניין המבוגר. באחד השנים, בקרבת הימים הנוראים, צעדתי בשכונת נחלאות, מבית הכנסת שמעתי קול שירה, נכנסתי בעיצומה של שירת הבקשות. התיישבתי בקצה בית הכנסת והקשבתי, מעולם לא הייתי באירוע כזה, ותחושת הזרות שהרגשתי הייתה מביכה. כיצד מעולם לא ידעתי על המנהג הזה, כיצד זה שלא יכולתי לעקוב אחרי השירה, כיצד זה שהרגשתי כל כך לא שייך לדבר שהוא חלק מהמורשת התרבותית שלי? כיצד זה שאנחנו לא מנסים בכלל לספר האחד לשני את המנגינות שלנו, שבמקרה הטוב אנחנו עושים סיור סליחות, ובמקרה הרע ממשיכים לפקוד את המנגינה שאנחנו מכירים מתוך התעלמות ממי שגר לידנו? בבית הכנסת בתל אביב, בבית הכנסת שמצאתי לבסוף, התפילה מונהגת על פי החזן, ואפילו שגם פה עדיין יש ספיחים של אותה חרדה מהלא מוכר, הרי שיש בתפילה בשבת בבוקר תנועה חלקה יותר, ולעתים פחות, בין ליטורגיה שונה והדבר לא רק שאינו יוצר הפרדה וחוסר הבנה אלא מעניק לתפילה רעננות, שיאים משתנים בסולמות משתנים. בפעם הראשונה בחיי אני חש שאיני בן בית רק באגף אחד, מצומצם ומבודד של החיים היהודים אלא הולך ומתקרב לאפשרות להיות טבעי במקומות רבים.
שאלות רב
בבית הכנסת שבו אני מתפלל אין רב. מוסד הרבנות זקוק גם הוא לדיון, ועיקרו בירור הכמיהה של האדם לסמכות רוחנית. עיקר סיבת היווצרות שכבה רבנית, בעיני, היא, קודם כל, מענה רוחני לאדם, אשר בקרבת דמות בעלת עומק שכלי ורגשי, חווה את אפשרות ההתקרבות והעמקת החיים, כמו גם את האפשרות להישען על דמות הנושאת בתוכה הצעות שונות לדילמות הצצות במהלך החיים, ומאפשרת לאדם נשיאה משותפת באחריות. הווי אומר, אותה דמות חייבת להיות בעלת משקל בחייו של האדם. חייב להיווצר אמון בין האדם לרבו, וחייב להיות ביניהם מכנה משותף. הרב, או דמות רוחנית משמעותית מקבילה, צריכה להיות כזו שיכולה להבין את חייו של האדם, את הקשיים והדילמות העומדים מולו. אותה דמות חייבת לדבר בשפתו של האדם, ולהיות כזו המצויה בקרבת האדם. מול ריבוי הזרמים, מבני האופי, חוויות החיים השונות, הרי שאותו מפגש צריך להיות בלתי אמצעי, דיאלוג ממושך ופרטי של אדם עם אדם אחר. כמו בעניין בתי הכנסת: ריבוי של דמויות כאלו, וצמצום של כמות התלמידים, או המקורבים לכל דמות כזו, תהיה התחלה טובה, אבל סיומה של הדרך צריכה להיות מרחב פתוח מאוד, משתנה ודינאמי, בו האדם נע ומחפש אחר דמויות מעוררות השראה, מתחומים שונים, והוא בוחר ומבקש מפגש עם אותן דמויות, מתוך עדיפות למפגש פיזי. מרחב כזה יכול לאפשר חיבור בין דמויות המשתמשות בשפות שונות בחייו של האדם ולעצב, שוב, חיכוך בין קולות שונים ומגמות שונות. מערכת כזו גם תפורר את המערך הכפוי שישנו היום, שאינו מגיח באופן טבעי מתוך חייהם של חברי הקהילה אלא בהחלטות של מערכת שאינה מכירה, ולא יכולה להכיר באופן אישי את תושבי הקהילה.
איני מציין סתם כך שאין רב בבית הכנסת שאני מתפלל בו. אני בהחלט חושב שברמה גבוהה יותר, הקהילה עצמה יכולה לספק סעד לחבריה דרך דיון משותף ושיחה משותפת, וכן, אני מדבר גם על הפן ההלכתי של החיים הדתיים. ארון הספרים היהודי מצוי בשפע כזה שהוא כמעט מתחנן למעורבות אישית של הקוראים, אנשי הקהילה. האם מציאות שבה חברי קהילה פותחים ספרי הלכה ודנים יחד, כפי שהם פותחים ספרי הגות ומחשבה ודנים יחד אינה הולמת את אתוס הלימוד והדיון היהודי יותר מאשר מענה לשאלות בסמס? ובוודאי שכל זה אינו מפחית ממקומם של מורי הלכה ואנשי מחשבה, אך אלו צריכים לצמוח מתוך בקשת הקהילה ולא להפך. זה אולי יהיה סיומו של המהלך הרחב – מערכת בה כל מי ששותף לכמיהה לחיים דתיים הוא משתתף פעיל המעניק משלו לשולחן המשותף. המנהג היפה ביותר בבית הכנסת שלנו מתרחש לאחר תפילת שחרית של שבת: בסיום "אנעים זמירות" אנחנו מפנים את השולחנות ומסדרים במרכז בית הכנסת שולחן ארוך לקידוש משותף. מעט מזון על השולחנות, אבל הרבה מאוד מילים. כולם מוזמנים לדבר. בתחילה, בדרך כלל, קם זה ואז אחר ואומרים דבר מה על פרשת השבוע, אותו מעיין נטול הספק של חכמה והשלכות להווה, ומישהו אומר עוד דבר וכבר מתעורר דיון , לעיתים סוער.
הלימוד
מה אינו עולה על המוקד: תפיסות הגותיות, היחס של היהדות לתפיסות חברתיות ופוליטיות שונות, היחס בין היהודי לאחר, שאלות הלכתיות ושאלות ביחס למעמד האישה, דיונים על עתיד המקום ועל מהות החווית התפילה או מושג האמונה. זוהי נקודת השיא של הקהילה, לטעמי, מכיוון שהלך הרוח שהלך ופשה ביהדות במאות האחרונות, ובו מה שאפשר לכנות "התפילה" או, במילים מדויקות יותר "החוויה הרגשית", הפך לחזות הכל, או לחזות הרוב (מלבד אולי בכל מה שקשור לחברה החרדית). לטעמי מדובר בצמצום של החוויה היהודית שיודעת להפוך גם את הלימוד, הקריאה והמחשבה לחוויות רגשיות, להמיר את "החוויה הפילוסופית" או ה"מחשבתית" למהלך פנימי עמוק. הידלדלות של אותו משאב רב משמעות, משאב החשיבה והלימוד, הוא עדות להתרופפות האתוס היהודי ולטעמי יש לו קשר אדוק להתפוררות מושג הקהילה. על האדם מוטל לחפש את הקהילה שלו, לחפש את השיחה והלימוד שלו, עליו, אם אפשר לסכם את זה, לחפש את החברותא שלו ולזכור שיהדות בנויה על תפילה כפי שהיא בנויה על לימוד, והאחד בהחלט משפיע על האחר.
הישן והחדש
כששבתי לארץ, ולאחר שהתמקמתי מחדש בתוך הרצון לתת ליהדות להיות מרחב משמעותי בחיי, שאלת ההשפעה, כלומר מעורבות בשיחה, לימוד, קרבה לדמויות משמעותיות והרחבת עולמי הרוחני עלתה בעצמה. גם פה אני רוצה לחזור לאפשרות החיכוך שעלתה מקודם. הדוגמה הטובה ביותר היא קריאת התורה. בכל שבת בבוקר אני מגיע לבית הכנסת עם ספר, ובתוך שעת התפילה אני מוצא הפוגות, בעיקר בקריאת התורה, לקרוא בספר. זה יכול להיות אדם ברוך, עגנון, או אוסף שירה ביחס לדמויות התנ"ך. זה יכול להיות ספר מחקר על החברה החרדית או כתבים של וולטר בנימין, זה יכול להיות ספר של הרב קוק ויכול להיות קובץ מחקרים על אמנות ישראלית. החיכוך בין התפילה וקריאת התורה – השימושים הקאנונים בשפה – לבין נס התחדשות העברית מייצר עבורי את המובן העמוק ביותר של התודעה היהודית: המזיגה של העבר להווה. מזיגה של תחומי העניין של העברית הקדומה עם תחומי העניין של העברית העכשווית. הישן והחדש, צורת המפגש היהודית עם המציאות, צורת פעולת ההלכה, וצורת הפעולה של כל התפתחות רעיונית.
הדבר נכון לא רק לבית הכנסת, הוא נכון גם למרחב הישראלי, אותו דבר כאוטי ורועש, נטול הפסקה, ההולך וגובר, הולך וצועק, הולך ומתבלבל בתוך עצמו ובאין ספור קטגוריות הפנימיות, לשונות ועדות. הסיכוי היחיד להוביל מרחב כזה לקראת אחדות, או לכל הפחות לעבר התקרבות, הוא חיכוך בין שפות שונות, תפיסות שונות וצלילים אחרים. ההיבדלות היא הדבר שמביס את היהדות שוב ושוב, והמענה היחיד להיבדלות שכזו הוא חיכוך של חומרי חיים, מחשבות ותפיסות אלו באלו. אבל בלתי אפשרי לעשות מהלך כזה אם בתוך היהדות עצמה ההיבדלות עושה שעות נוספות. הקהילות צריכות להיות בעלות מגוון, השיחה בתוך הקהילה צריכה להיות בעלת ריבוי דעות, והקריאה, הקריאה שלנו חייבת להיות כזו המוצאת את עצמה במקומות שונים, בישן ובחדש, בהלכתי ובהגותי, במקרא ובתלמוד, בשירה העברית ובכתבי החסידות.
דור חדש
הדברים הללו מתכנסים יחד למושג אחד, או אולי למבנה פנימי אחד, מבנה המתאים לעולמנו העכשווי-אלסטיות. המרחב היהודי הלך והתפתח, יצא לגלות וחזר, סחף ונגע בדרכו דעות ותפיסות ממקומות שונים. החזרה לארץ, עניין פלאי שכמעט אי אפשר לתפוס, יצרה מצב חדש, שאנחנו מסרבים לקבל, לא ביחס לסביבה, לא ביחס לאקלים ולא ביחס לעולם היהודי ולהתפתחות שלו. האתגר, ללא צל של ספק, הוא יצירה של דבר חדש, זה תמיד האתגר, בוודאי באירוע יוצא דופן כל כך כמו שיבה למולדת. בכדי ליצור את אותו דבר חדש יש צורך בגמישות, סקרנות, ויכולת וויתור. צריכה להיות קודם כל תשוקה להכיר את השבילים השונים שהתפתחו בהגות, בהלכה ובתרבות היהודית באזורים השונים, יש צורך בגמישות כדי לנוע מאזור לאזור, ממנהג למנהג, משפה לשפה, מגישה לגישה ומתפיסת עולם אחת לאחרת. אנחנו חייבים כעת לנוע באופן גמיש יותר, להכיל בתוכנו את השפות השונות בכדי לחדד שפה חדשה. אותה אלסטיות אינה נולדת מעצמה, היא פרי של מאמץ והחלטה.
כמי שרואה את היהדות כליבה של הישראליות, אני רואה גם את ההחלמה של הישראליות כתלויה לחלוטין באותה שפה יהודית חדשה. הקיטוב והמרחק בין הרבעים השונים בעיר הישראלית, החלוקה לעדות, לעליות שונות, לרמות הכנסה שונות, לסדרי לבוש מגוונים, הולכת ומתקבעת כמאבק נטול קצה. יש יותר מרוויחים מאותו מאבק, ופחות מדי מאתנו שמוכנים לדבר באותה שפה חדשה. הדרך היחידה לשינוי היא עוד מהפך אחד באין ספור המהפכים שידעה היהדות. הנהר העצום הזה ידע להתעקל פעמים רבות כל כך, לסחוף בדרכו את רוח הזמן, לנוע מסביב לסלעי השינוי וההתחדשות, המהפכות והשינויים ולסחוף אותם לעבר תנועת אלפי השנים. לא יכול להיות שאותו נהר, בהגיעו לים, למולדת, יחזור להיות אלפי זרמי מים מבודדים ומופרדים, שלא רק שאינם מתקרבים האחד לשני, אלא אפילו מתרחקים. יש צורך באותה גמישות, אותו כור היתוך, הפעם עבור היהדות, מבלי לאבד דבר מהמסורות העתיקות שלנו, אלא ממגע של מסורת במסורת, חזן אחרי חזן, דבר תורה אחר דבר תורה, באותו חלל וסביב אותו שולחן. זו ההצעה של מי שאני מכנה "דתל"ש מאמין" והוא גם אני וגם עוד אלפי צעירים וצעירות שחיים את חייהם באותה דרך גמישה. הגיע הזמן שנתחיל לדבר גם החוצה, לעצב סדר יום, לעצב את עתיד המקום הזה, את עתידנו. בשבועות האחרונים פרסתי פה את מערכת היחסים שלי עם היהדות על ציר הזמן, אבל עשיתי את זה אך ורק כדי שמשהו מזה יהדהד למסע של אחרים, ומתוך הערוצים הנפרדים שלנו נתכנס יחד לשינוי יהודי וישראלי. הגיע הזמן.
