רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא כאן בתחתית הדף]

להורדת קובץ טקסט עם תמלול השיעור להדפסה לחצו כאן

שלום לכולם.

כמה הודעות חשובות:

החל מהשבוע הבא השיעור יצולם וישודר על ידי "קרן דניאלי" של משפחת זוננפלד, שלוקחת אחריות על הפרויקט השבועי הזה, כדי שהשיעור ימשיך להגיע לארץ ולעולם, והוא יועבר בשידור חי בדף הפייסבוק של סיון. שיתוף הפעולה של ״ליבא״ עם סיון יימשך (בע״ה) במתכונת מעט שונה. הישארו איתנו.

עוד משהו שקורה בשבוע הבא: חגיגות שנתיים לשיעור והשקת הספר "הסטטוס היהודי" באנגלית. כזכור, במלאת שנה לשיעור יצא הספר בעברית ועכשיו הוא יוצא באנגלית בהוצאת קורן. השם החדש יהיה: #פרשה.

ונעבור לפרשה. פרשה מרתקת לפנינו. בעצם, פרשה שהיא סוג של שיא, ותכף נבין למה.

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ

בשבוע שעבר הלכנו עם ה"נתיבות שלום" לאורך פרשת ששופטים, וגם השבוע נתמקד בהוגה אחד, או יותר נכון הוגה אחת: נחמה ליבוביץ', אשר פרשת כי תצא, במובן מסוים, זו ה-פרשה שלה.

פרשת כי תצא נמצאת באמצע ספר דברים ובאמצע חודש אלול, וזו הפרשה עם הכי הרבה מצוות לפי כל מוני המצוות: לפי ספר החינוך 74, לפי הרמב"ם 72. יש בה הכל – צבא, משפחה, צדק חברתי, חקלאות, קבורה, נדרים ודיבור, ציצית, בגדים, יחס לבעלי חיים, ומה לא?

אמרנו שהפרשות שנופלות בחודש אלול הן לא סתם, שיש בהן איזשהי אמירה רלוונטית לתקופה. אולי זו באמת הזדמנות לחשוב מהן בעצם מצוות, כי אם אנחנו מקבלים ערב השנה החדשה כזאת חבילה נדיבה של מצוות (נסו לחשב כמה אחוזים זה 74 מתוך 613, יותר מ-10 אחוז זה ודאי), זה טריגר שמחייב אותנו לא רק להסתכל על הפריטים הספציפיים של החבילה הנוכחית, אלא על החבילה הכוללת. לשאול מה משמעותה, מה משמעות המצוות בכלל. זה בדיוק מה שנחמה עושה בתחילת הלימוד של הפרשה, זום אאוט, ראיית מאקרו ולא ראיית מיקרו. אם זו הפרשה העשירה ביותר במצוות בתורה כולה, בואו נדון במהן בכלל מצוות, איך אנחנו רואים אותן.

אז מה זה ״מצוות״? נחמה ליבוביץ׳ מביאה שתי גישות.

הראשונה:

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ

"כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ" (משלי) – מהו "כי לוית חן"? אמר ר' פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך. כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך. אם עשית דלת, המצוות מלוות אותך, שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך". והמדרש ממשיך לפרט: אם לבשת בגדים חדשים יש מצוות שעטנז, אם הלכת לגלח, אם היה לך שדה והלכת לחרוש, ואם זרעת, ואם קצרת, אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך, מנין? שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ".

בקיצור, הדרשן רואה את המצוות כמלאכים טובים המלווים את האדם ומוסיפים לו, למעשיו, לחייו – לווית חן. כל פעולה, וגם אם היא פעולה של חולין, אתה הולך להסתפר, לובש בגד, בונה בית, עושה עבודה כלכלית בשדה ובכרם – כל עשיה שהיא לכאורה אנוכית מקבלת איזו תוספת רוחנית, לווית חן.

יפה לא?

אבל גישה אחרת לגמרי נמצא במדרש אחר, גם מדרש רבה, זה מתחיל דומה, שוב בפירוט המצוות בעיקר בפרשה הזו, גם כאן יש מצגת דומה על חיי האדם: יצא לחרוש – לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לזרוע – לא תזרע כרמך כלאים, לקצור – כי תקצור קצירך בשדך, לש – הפרשת חלה, קן ציפור – שילוח הקן, נטע, בנה בית – ועשית מעשה לגגך, וכתבתם על מזוזות ביתך, התלבש – ועשו להם ציצית… ואחרי פירוט די דומה, איך זה מקיף את כל תחומי החיים, המדרש ממשיך לכיוון אחר. לא לווית חן אלא משהו קיומי יותר:

"משל לאחד שמולך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל ואמר לו: תפוס חבל זה, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר קב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקים במצוות –וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

כאן הדרשן לא רואה את האדם כמטייל בגנו של הקב"ה להנאתו, והמצוות מלוות אותו ומוסיפות לו חן ויופי, אלא האדם נתון במאבק תמידי עם גלים סוערים בים החיים, בכל רגע עלול לטבוע, אלמלא הקברניט היה מושיט לו בחסדו חבל כדי שלא יטבע, דהיינו המצוות השונות שנותנות לו כוח להתגבר ולחיות, הוא היה אבד מן העולם. המצוות, במקרה זה, הן לא נוי ויופי אלא הבדל בין חיים למוות, בין הצלה מטביעה לבין מוות מטביעה.

מה מתאים יותר לחיים שלנו? תחליטו. אבל מה מתאים יותר לפרשה? כנראה שהפירוש השני. הפרשה מתחילה במילים: "כי תצא למלחמה על אויבך" – הפשט מדבר על דיני מלחמה, אבל פרשנים חסידיים רבים אומרים "כי תצא למלחמה על אויבך" – על היצר הרע. נעים מאוד, אנחנו במלחמה תמידית, והפרשנים מזכירים שדווקא באלול (ותמיד קוראים את הפסוק הזה בחודש אלול) יש לנו חודש שלם לצאת מלחמה נגדו, להשתנות לתקן לפני ראש השנה, ויש גם הבטחה מיוחדת שנצליח בתקופה הזו: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

הרבי מלובביץ' מרחיב נותן הרבה דוגמות לחסידיו על מה כדאי להילחם באלול: "כי תצא למלחמה על אויבך" – הכוונה למלחמת היצר, הנפש האלוקית שמעל הנפש הבהמית, "על אויבך", מי עליון ומי תחתון, מי שולט ומנהיג. והרבי נותן דוגמה, מה זה כי תצא למלחמה? להילחם בשגרה, באדישות, ברגילות, בטבע היומיומי, מלחמה – דווקא שעת תפילה, מלחמה – להתגבר על המצב הרגיל, אם אדם למד משהו 101 פעמים אז עליו ללמוד 102, לשנות את הטבע, להוסיף עוד קצת, ללמד אחרים, לתת צדקה קצת יותר, לדאוג לצרכי החג לאלה שזקוקים לכך (הוא כותב שבאותה שנה, תש"ן, החג יוצא שלושה ימים רצופים כלומר הרבה הוצאות, וכך זה גם השנה).

"ושבית שביו" – צריך לקחת ממנו בחזרה את מה שהוא לקח בשבי. היצר אוהב להגדיר מהי תרבות, מה נכון, מה טרנדי, מה נאור. כל המושגים האלה נלקחו בשבי. רבי נחמן אומר – "החן והחשיבות נלקחו". לתורה יש חן וחשיבות, צריך להחזיר אותם למקורם.

וכאן אני שואלת: האם אנחנו בכלל יודעים שאנחנו במלחמה תרבותית על עצמאותנו וחירותנו וערכינו, או שמסממים אותנו בלי שנשים לב?

לדעתי אנחנו במלחמה שאנו לא ידעים עליה. אני שמתי לב למשהו מעניין בשיח הציבורי שלנו. אוהבים להזכיר אצלנו את הסופר ג'ורג' אורוול, המחבר של הספר המפורסם "1984", בו הוא חוזה עולם עתידי נטול דמוקרטיה השולט שליטה טוטליטרית, כופה, כזו שמפקחת על השיח, על תושביו. אומרים שהוא ביקר את הקומוניזם, אבל אפשר לקחת את הרעיונות שלו לכל כיוון. המון מושגים חדרו אלינו לשפה בהשראתו: חדר 101 (חדר עינויים), משטרת מחשבות, האח הגדול, שיחדש (ניוספיק). העניין הוא שכל פעם שקורה משהו במדינה, אומרים 1984. על כל הצעת חוק – 1984, המשטרה עושה משהו, ביבי עושה משהו, שרה עושה משהו – 1984. הלכה הדמוקרטיה. כאילו זה האיום האמיתי.

אבל האם זו באמת הסכנה, או שהסכנה האמיתית סמויה מן העין? שימו לב מה כותב חוקר התקשורת, פרופ' ניל פוסטמן (שהיה, אגב, בן של מהגרים יהודים מפולין שהתיישבו בברוקלין). בשנת 1985 הוא מוציא ספר ושמו

Amusing Ourselves to Death ("לבדר את עצמנו עד מוות"). ספר שגם השפיע רבות על המוזיקאי רוג'ר ווטרס (פינק פלויד), שאף הוציא בעקבותיו אלבום. וכך הוא כותב:

"ציפינו ל-1984. משבאה השנה והתבדתה הנבואה, אמריקנים דואגים שרו לעצמם מזמור הלל. הדמוקרטיה ניצחה. אך האם, בכנות, צריך אח גדול וכופה שישלול מאנשים חירות, בגרות ועצמאות? לא, הסכנה האמיתית היא שאנשים יסגדו לטכנולוגיה, לבידור, לטמטום, ויאהבו את העובדה שהם חוסכים מהם לחשוב.

מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים. מה שמפחיד באמת הוא היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר, שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו. אורוול פחד מאלה שימנעו מאתנו מידע. אבל הפחד הוא שהאמת תטבע בים של זוטות. אורוול פחד שמא ניהפך לבני תרבות שבויה. אבל הפחד האמיתי הוא שנהפוך לבני תרבות טריוויאלית, מכורה לרגשנות זולה. אנחנו נלחמים ברודנות, בטוטליטריות, אבל האויב האמיתי הוא טפשות, הסחות דעת תמידיות. לא צריך לשלוט באנשים דרך כאב ואיומים בכאב. אפשר לשלוט בהם על ידי בידור. הטכנולוגיה, הטלוויזיה, מרדדת, מתמקדת בהווה בלי עבר ובלי עתיד, היעלמות המילה הכתובה, היעלמות הטיעון, ההתמכרות לצחוק טפל במקום לחשיבה – זו הסכנה האמיתית, ומה הסכנה הגדולה יותר? שלא שמים לב לזה".

שימו לב – השנה שנת 1985, האויב שלו אז – הטלוויזיה. מעניין מה הוא היה אומר היום. זה העניין, כשהמפלגה הקומוניסטית עולה לשלטון מרגישים, אבל כשאנחנו משועבדים לפיד, לווטסאפ, לריאליטי, לפרסומות, ללייקים – אנחנו לא שמים לב לשעבוד. אנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות בלי לדעת. "כי תצא למלחמה" – קודם כל, תשים לב שיש מלחמה בכלל (איך תשים לב? אתה בווטסאפ).

דיברתי בשיעורים הקודמים על "התנועה לשפיות סלולרית". אני רוצה לשתף אתכם בתמונה שקיבלתי לפני כמה ימים – קופסה עם מקום לסלולרי. ניתן למצוא את הרעיון הזה במוסדות, כאן הוא מופיע בפורמט משפחתי. תוך כדי התכתבות איתם, חלפה במוחי המחשבה שלכל דבר יש מקום: לבגדים – ארון, לכלים – מדף וכו'. אבל מה המקום של הסלולרי? ביד. מקסימום בכיס. לפעמים לא צריך לשים לך אזיקים. לפעמים אתה שם אותם לעצמך מרצון.

טוב, מכאן לפרשה, טוב, נעבור במהירות על חלק מהמצוות, וגם ננסה, בקטנה, לתת כותרות לכמה מהן:

ישנן מצוות עם טעם ברור, למשל:

לא תלין:

לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא–כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי

כשרואים גופה של מישהו חייבים לקבור אותה, וכזה לא קורה מדובר על זלזול בצלם אלוקים. רש"י כותב: "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה, אחד נעשה שר ואחד נתפס לליסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר: השר תלוי".

השבת אבידה:

מצווה "יפה" נוספת

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.

רש"י: לא תוכל להתעלם – לכבוש עיניך כאילו אינך רואה אותו.

התורה לא אומרת "אל תתעלם", אלא יש פה אמירה פסיכולוגית: לא תוכל להתעלם. פשוט לא תוכל נפשית.

אגב כל מצווה רלבנטית לעוד מצוות. "לא תוכל להתעלם" זה עיקרון חיים – גם אם תראה מישהו תלוי על עץ לא קבור, לא תוכל להתעלם, אתה יודע שצריך לקבור אותו. גם כשאנחנו מקבלים בקשות לתפילה בוואטסאפ, אפילו אם אנחנו לא מעבירים ל-5 אנשים, אנחנו נעצור להגיד תהלים. למה? לא תוכל להתעלם.

בחסידות מדברים גם על "השבת אבידה רוחנית", להשיב אנשים אבודים למקומם הנכון, כי לא תוכל להתעלם.

הלנת שכר

מצווה נוספת מהז'אנר של צדק חברתי:

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

מצוות של צדק, ושוויון:

ג לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. יד לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל.

עוברים לסוג נוסף של מצוות, קשות להבנה, קשות לקיום

אבל לפני כן – שאלה אליכם

שאלה פילוסופית עמוקה וקשה – הביטו אל התינוק המתוק הזה, הייתם הורגים אותו?

התינוק הזה נולד בעיירה באוסטריה, בשנת 1890, לזוג הורים בשם אַלוֹיס וקלרה, שלושה בנים שלהם נפטרו ורק הרביעי שרד, שמו היה אדולף היטלר. אין לי תשובה לשאלה, אבל היא ממשיכה לרחף באוויר: האם יש רוע שצריך וכדאי לגדוע כבר כשהוא מתחיל לבצבץ? הוא שאם הוא עדיין לא מימש את הפונטציאל הרע שיש בו, אסור לי לגעת בו?

השאלה הזו מובילה למצווה הבאה בפרשה, ובגלל שהשאלה הזו אכן קשה מאד, המצווה הבאה נמצאת תחת האסופה של "מצוות שלא יהיו".

בן סורר ומורה

כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם… וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

יש לנו פה נער עם התנהגות בעייתית מכל בחינה. אלימות, חוצפה, אגואיזם וכו', אשר הדין לגביו הוא "ובערת הרע מקרבך". מה קובעים חז"ל ביחס ל"בן סורר ומורה"? הם מציבים שורת תנאים כמעט בלתי אפשרית לקיומו של הליך כזה, גנב מאביו ואימו, וכותבים שבן כזה – "לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". הפרשה נכתבה, לדברי הפרשנים, כדי ללמוד אותה, לדרוש את הפסוקים, לעסוק בכיבוד אב ואם, בעקרונות בחינוך ילדים, סמכות הורית, בפסיכולוגיה של הילד ושל ההורה, ולהציב תמרורי אזהרה בתחום. מי שקורא רק את הפסוקים על בן סורר ומורה וחושב שזהו, הוא בעצמו קצת סורר ומורה.

הביטוי "לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין), חוזר בעוד שני מקרים: עיר הנידחת (עיר שכולה עבודה זרה ויש להעלים אותה מעל פני האדמה, שלא תתקיים) וצרעת הבתים (בית כל כך אגואיסטי ומרוכז בעצמו ומתנהל לא נכון שיש צרעת). מישהו ראה פעם בית מצורע?

עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר

בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר

הכי קל לדבר על שבת, תפילין וכשרות, אבל הפרשה לוקחת אותנו למחוזות מיסטיים, צרעת לבתים, או קצת מפחידים. לא נעים לחשוב על בן סורר ומורה, או על עיר נידחת – ואז אומרים חז"ל: תקשיבו, כל זה כדי שניגע בחומרי החיים האלה, נעסוק בהם ונימנע מלהגיע למצב קצה. איך מתרחקים ממצב של בן סורר ומורה, איך מחנכים טוב ונכון, איך עיר שלמה קהילה שלמה לא הופכת לעיר נידחת, ואיך בית לא הופך חלילה לבית מצורע. אם תדרוש בנושא ותעסוק ותלמד – תקבל שכר על עצם העיסוק.

מצוות "מובנות מאליהן"

ומכאן לדבר הכי בסיסי, כמעט מעליב, שצריך לכתוב. הוראות בטיחות טכניים:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

מסביר רש"י: מעקה – גדר סביב לגג.

והשאלה שלנו בוערת: אנחנו צריכים את רש"י בשביל שיסביר מה זה מעקה? צריך אותו לעניינים רוחניים. מה התורה רואה לנכון להפוך ענייני בטיחות למצווה? אז התורה אומרת שלא, גם בזה יש עניין רוחני.

אנחנו לא רגילים לתפוס את כללי הזהירות הבסיסיים כמצווה, אבל התורה אומרת זאת במפורש: זו מצווה לשים מעקה על הגג, כדי שלא ייפלו משם. זו מצווה להיזהר ולשמור על חיינו וחיי אחרים. מעקה, סורגים, בדיקת אוויר בגלגלים, חגורת בטיחות – אלה לא המלצות. אלה מצוות, חובות, חוקי חיים. כשנכנסים לבית חדש, מתייחסים אל טקס חנוכת הבית ואל קביעת המזוזה כאל מצווה. אבל האם נתייחס בחגיגיות של מצווה להתקנת סורגים על החלונות?

מהמילים האלה בפרשה, ובעיקר מהביטוי הכולל יותר שמופיע בהמשך, "לא תשים דמים בביתך", נלמדו כללים הלכתיים רבים של זהירות: צריך לשים לב לכל מעשה או מחדל שעלול לגרום נזק בביתו של אדם. אדם צריך לשים גדר סביב לבור בחצר, לחזק סולם רעוע, לוודא שאין לו כלב שעלול להזיק לעוברי אורח ועוד ועוד.

הרמב"ם כותב: "כל מכשול שיש בו סכנות נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה".

ספר החינוך אף הוא מציין: מצוות עשה לעשות מעקה, להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ובכלל מצווה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו. תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מוות בפשיעותינו.

כלומר: לבדוק צמיגים כשצריך– זו מצוות עשה, ללכת למוסך אם יש תקלה – מצוות עשה, לנסוע מעל המהירות המותרת – זו עבירה.

כשאנחו בוחנים את נתוני תאונות הדרכים מול הרוגי מלחמות, הממצאים מזעזעים:

23,544 הרוגי מלחמות ביום הזיכרון האחרון, חללי מערכות ישראל

כמה נהרגו בתאונות דרכים מקום המדינה? לא מאויב חיצוני מאויב פנימי, לא בגללם, בגללנו: 32 אלף.

התורה מבקשת "לא תשים דמים בביתך", הלוואי שנתייחס לזה כמו אל מצווה ממש, כי המצוות המובנות מאליהן הן לצערנו ממש לא מובנות מאליהן.

ממצוות שלא צריך להסביר נעבור למצוות שאי אפשר להסביר:

מצוות ללא טעם

לֹא-תִזְרַע כַּרְמְךָ, כִּלְאָיִם: פֶּן-תִּקְדַּשׁ, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע, וּתְבוּאַת, הַכָּרֶם. י לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.

מה הבעיה לחרוש שור עם חמור, או ללבוש צמר ופשתים?

הרבה פרשנים כן מוצאים טעמים, יחד עם בר וחלב, אלו מצוות שמבקשת מאיתנו לעשות הפרדה. הפרשנים מדברים על הפרדה בין תחומים. הבדלה בין טוב לרע. עולם שלא יודע להבדיל, עלול להתבלבל.

אז פה יש הבדלה, יש תחומים ברורים, אבל גם בלי להיכנס להסברים הללו, כאן אנחנו בעצם אנחנו מושכים בכתפינו בתימהון ואומרים – אנחנו לא יודעים, ובכל זאת בוחרים לשמור על המצווה.

מצוות בתחום הקדושה

כאן יש מצווה מופלאה שקוראים לה "גירושים" – וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת

ישנו קטע מקסים של הרב אהרוני ברנשטיין שנקרא: ״מזל טוב, אפשר להתגרש!״ שם הוא מסביר:

"נישואים יהודיים אינם חתונה קתולית, ולכן – מזל טוב, התחתנת לפני 8 שנים אבל גם היום בבוקר, כשהחלטת להישאר נשוי. אפשר להתגרש ולכן אם לא התגרשת סימן שאתה בוחר להישאר נשוי. זה לא מסלול אל-חזור, דד-אנד, אלא זה מתוך בחירה, בחירה באהבה. גט הוא אחד הכלים לבנות תא משפחתי בריא ויציב. לא השימוש בגט אלא האפשרות. זו לא סיטואציה כפויה, אנחנו לא תקועים יחד לנצח, אף אחד לא מכריח אותך, אנחנו אחראיים על איכות הקשר, על שחיקה, על ריחוק".

יש משתתפת אחת בשיעור שכמעט בירכתי אותה בתחילת השעור לגירושיה לא מזמן. כמעט אמרתי בהתחלה מזל טוב ל— לרגל גירושיה. כמובן שזו אופציית קשה אבל היא קיימת, צריך לזכור את זה בטוב וברע.

טוב, מה אני עושה? לא בטוח שזה המסר לקהל המצוי פה. כאן זה יותר "אפשר להתחתן" ואכן ההמשך עוסק בכך:

נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח.

הפרשה עוסקת גם בניית בית, ובחשיבות השנה הראשונה למערכת הזוגית.

מצוות "לשכוח ולזכור"

לא כל המצוות הן עשה ולא תעשה כמו שעטנז, לשלם בו ביום וכו'. ישנן גם מצוות שקשורות במחשבה – עניין חמקמק ומורכב ומאתגר במיוחד.

ישנה גם מצווה מעניינת, יחידה בתורה, שמבקשת מאיתנו… לשכוח.

יש מעשר, יש לקט, פאה, להשאיר חלק מהיבול, אבל יש גם – שכחה. מצוות שכחה. דבר מעניין, תראו:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ–לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

"כי תקצור קצירך" – יש כאן מילת בעלות, מודגש כאן שהקציר שלך, השדה שלך, אתה עומד על אדמתך אחרי שעבדת עליה, אוסף את מה שעשית, שלך. מתנות עניים באו להוציא מן הלב מחשבות גאווה של בעלות, יש פרשנים שאומרים ש"מתנות עניים" נועדו יותר עבור העשיר מאשר לעני, אולי בכלל צריך לכנות אותן "מתנות עשירים", אבל כאן מדובר על שכחה. אם שכחת, אפילו םם נזכרת אחר כך, טוב ששכחת. יצאה לך מזה מצווה. פירושים חסידיים יותר מרחיבים ברעיון הזה, שניתן ללמוד ממנו איך מכשלונות יוצאים דברים טובים.

זו מצווה יוצאת דופן, לשכוח, או מה עושים כששוכחים, אבל מצוות אחרות שחוזרות היטב בפרשה מבקשות מאיתנו דווקא לזכור:

מעשה מרים

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

עמלק

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם

מצוות הן לא רק עשיה פיזית, הן תודעה. מה שאני זוכר, יודע, זה אומר שאכפת לי ממנו, הוא מלמד מתוך איזו תודעה אני חי. כולנו חיים בתוך איזו הוויה, מה ההוויה הזו, אומרת לך פה? מהו הפיד הפנימי שלך. עם מה אתה מתכתב? מעשה מרים, עמלק מלמדים אותנו על פגעי הלשון הרע, הציניות, הקרירות והספקנות, תזכור את חומרי החיים האלה. דע להתרחק מהם.

אם ננסה לנחות רגע: אז מה היה לנו פה? אי אפשר לתת כותרת פשטנית, איזה סלוגן, לפרשה הזו ולמהותן של מצוות –

לפעמים צריך לזכור, לפעמים לשכוח, לפעמים יש טעם הגיוני ומוסרי, לפעמים זה לא פוליטיקלי קורקט, לפעמים זה כל כך ברור כמו מעקה על גג וחוקי תנועה, לפעמים לא מבינים וזה נסתר ונבצר מבינתנו (שעטנז), לפעמים המצווה פרקטית לחלוטין, ולפעמים היא מעלה שאלות פילוסופיות בכלל בלי משמעות מעשית אלא יש טעם לדרוש וללמוד.

מה זה אומר לנו?

איילת שקד אמרה אתמול בנאום מרתק מול בכירי מערכת המשפט שמרוב עיסוק בזכויות הפרט, הציונות והמורשת היהודית הפכו להיות "השטח המת" של מערכת המשפט. גם אצלנו הרבה חלקים בעולם המצוות הם "שטח מת", הנחתי תפילין זו הייתה מצווה, וזהו, עכשיו שאר היום לא קשור למצוות, משהו בפרשה הזו, לדעתי, הופך לנו את הראש בעניין הזה, מגלה לנו שטחים מתים והופך אותם לשטחים חיים.

וגם נחמה אחרי המון דפים שהיא מקדישה בספרה לפרשה, המון עיונים ופרשנויות וטעמים ולקחים, כותבת כך:

"הבאנו בעיוננו דעות מדעות שונות, מהן אף כאלה שדחינו, מהן שאף הנן זרות ומוזרות בעינינו. רצינו להראות שאין טעמי המצוות אלא הרהורי ליבם של הוגי דעות, גדולים וגדולי גדולים, אך אין בהם כל חיוב כלפינו. אנו, אין לנו אלא המצוות עצמן, אשר הן ביטוי לרצונו של הבורא, ועשייתה מצדנו ביטוי לקיום רצונו, ובזה תפארתנו – 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'".

סיום ראוי לפרשה הזו, למסע הזה.

בשבוע הבא פרשה חדשה וחגיגות שנתיים לשיעור. היו עימנו.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***
רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בעבר.
וכאן תוכלו לשמוע שיעור אלולי נוסף, שיקפיץ את האלול שלכם קדימה.

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר