רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

להורדת קובץ תמלול מלא והדפסתו

זה השיעור האחרון לתשע"ז.

אז איך מתכוננים לראש השנה? חשבתי על כמה כיוונים, קודם כל – ננסה להבין את סדר החגים, למה עכשיו ראש השנה, אחר כך – להבין את אורך החגים, מה עושים בפרק זמן כל כך ארוך של חג, ואז לצלול קצת, ממש בקטנה, לתוך התפילה של ראש השנה ולהסביר שלושה ביטויים ולנסות לשים לב אליהם גם בזמן אמת, בתפילה.

על סדר החגים:

אז למה קודם ראש השנה ואז יום כיפור? מה פשר המבנה הזה של חודש תשרי? ראש השנה נחשב ליום של המלכת הקב"ה, הכתרה, הצהרה לכל באי עולם על האמונה שלנו, ויום כיפור הוא יום סליחה, מחילה, מחיקה, פיוס. האם לא עדיף קודם להתנקות ואז לגשת להצהיר הצהרות? אומרים פרשנינו: לא. קודם ההמלכה. קודם תצהירו מה המצב האידיאלי. קודם תבררו לעצמכם מה השאיפות שלכם. ורק אז – תיקון עצמי. לכאורה כדאי קודם לטהר את עצמנו ואז להמליך ולהכתיר את הקב"ה, אבל פרשנינו מסבירים, בקטע מתוך פרק התהלים שאומרים בחודש הזה:

"ה' אורי וישעי,

אורי – בראש השנה,

וישעי – ביום הכיפורים". (חז"ל).

זה הסדר. קודם כל אור. קודם כל צריך שהכול יהיה בהיר וברור. קודם כל יש לשאת מבט אל האור – כדי לזכות לישע. אם אין לאדם נקודה לשאוף אליה, אידיאל, הוא לא יחלץ מהמציאות הנוכחית ולא יתקן את עצמו. צריך קודם כל להציב אלטרנטיבה מאירה ויפה, לבנות בראש השנה השקפה, קומה שלמה של "מה אנחנו רוצים ומה אנחנו אומרים לעצמנו ולעולם", ואז, כשיש לאן לשאת עיניים – יש מוטיבציה וכוח ליום כיפור, לסלק את כל הבלבול שמסתיר את האור.

על אורך החגים:

מה עושים כשקשה להתרכז בתפילה? מה עושים כשהחג והשבת שאיתו נראים לנו ארוכים מדיי? היינו בשבת האחרונה במושב כפר פינס. יש שם פנימייה, ונתתי שם הרצאות, אבל בליל שבת הלכנו להתפלל במושב עצמו. האמת היא שיצאתי מהפנימייה אל המושב כי רציתי לחפש את הבית של חנן פורת. למי שלא יודע – שלומית ויוסף פורת היו ממייסדי כפר עציון אבל אחרי נפילתו ב-48' הם עברו לכפר פינס, חנן כותב על המקום פה ושם. בכל אופן, בליל שבת דיבר בבית הכנסת רב המושב, הרב שטרן, וציטט קטע נפלא של רבי נחמן מברסלב. ממש עצה נפלאה לימים הנוראים ולחיים בכלל. הוא מבקש מאיתנו להתמקד במילה "היום". חשבתי לעצמי שאולי בכל פעם שהמילה "היום" מופיעה בסידור התפילה, וזה קורה הרבה, זה יכול להיות לנו תמרור כזה. תזכורת. אז שימו לב מה רבי נחמן כותב:

"עיקר העצה לעבודת השם יתברך, לחשוב בכל יום ויום שאין לו רק זה היום בלבד. וצריכים שלא לחשוב רק אותו היום, ולא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזה, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בהם, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו – היום דייקא. והבן".

והבן זה אומר לשאול את עצמנו: והבנת? אל תסתכל על שלושה ימים של חג ושבת, על שעות של תפילות, על המון סעודות. תעבור מהמאקרו למיקרו ותגיד: אני מפרק את זה לחתיכות קטנות, לא חושב על העבר והעתיד, לא שוקע במחשבות שאינן רלבנטיות ואקטואליות, אלא – חוטף את הרגע הזה. איך הולכת הפרסומת של גלי צה"ל? "גלי צה"ל – מה שקורה עכשיו". אז אני מסתכל על מה שקורה עכשיו. זו טקטיקת הלחימה לימים הקרובים, אבל בעצם אבל לכל החיים. עכשיו זה עכשיו. הרגע הזה לא יחזור, אני מתמקד בו ורוצה להתרכז בו ולחוות אותו ולשמוח בו. לא לשבת בבית הכנסת ולחשוב קדימה ואחורה. הלוואי שנאסוף הרבה רגעים כאלה, בהם היינו כאן ועכשיו.

רגע ומה עם הבית של חנן פורת? כל השבת לא היה לי זמן לחפש אותו, שאלתי אנשים וביקשתי שייקחו אותי לסיור, ולא מצאתי מי יודע, ואז בסוף השבת אמרו לי דבר מקסים – את מחפשת את הבית של חנן פורת? את היית בו כל השבת. מתברר שהאולפנה נבנתה ופועלת על המקום שבו אותה קבוצה של פליטי כפר עציון התגוררה. לא יודעת מה המסר, אבל כל השבת חיפשתי ורציתי להיות במקום מסוים, ובסוף מתברר שכל אותו זמן פשוט הייתי בו.

אחרי שתי ההקדמות האלה על תיזמונו של החג בלוח השנה ועל אורכו של החג – ניכנס יחד לשלוש נקודות מהתפילה. רק שלוש. אבל בעיני מאוד יפות וחשובות.

1. "למנצח לבני קורח מזמור"

נתחיל במה שאומרים לפני תקיעת השופר. זה מופיע גם בסידור בנוסח עדות המזרח, וגם בנוסח אשכנז. לפני תקיעת שופר אומרים שבע פעמים את מזמור תהלים, פרק מ"ז, למנצח לבני קורח מזמור. עכשיו, המזמור כולו מתאר מאוד יפה את מה שדיברנו עליו קודם, האידיאולוגיה שלנו שאמורה להאיר את העולם, "כל העמים תקעו כף", "ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ", "עם אלוקי אברהם", הבריאה כולה מבינה את המסר. אבל אני רוצה להתמקד בפתיחת המזמור: "למנצח לבני קורח מזמור". שבע פעמים אנחנו אומרים את זה לעצמנו: למנצח לבני קורח מזמור, למנצח לבני קורח מזמור… מה זה?

צריך להיזכר מי הם בני קורח. מחלוקת קורח הייתה ה-מחלוקת. קורח חלק על משה ואהרון, והיו מעורבים שם כבוד וגאווה ואינטרסים, וסופה של המחלוקת היה רע ומר, טרגדיה של ממש, קורח וכל עדתו נבלעו באדמה ומתו. אבל בני קורח לא מתו. הם התחרטו ממש ברגע האחרון, כמעט ברגע שאחרי הרגע האחרון. הם מספרים לנו לנצח שגם ברגע האחרון אפשר לחזור בתשובה ולהינצל.

האם כולנו התכוננו לרגע הזה של תקיעת שופר? אני לא התכוננתי מספיק. הרב שלמה וולבה כותב איפשהו שבחלק מהישיבות של תנועת המוסר אסור היה לבוא להתפלל בישיבה בימים הנוראים אם לא היית שם בזמן אלול. אם לא התכוננת כמו שצריך – אתה לא יכול באמת להתעלות עם כל הישיבה כשהמועד הזה מגיע. צריך הכנה.

ובכן, מי יכול להגיד שישב והתכונן היטב לרגעים הקדושים של תקיעת השופר? אני למשל עטפתי ספרים לילדים לבית הספר, "תפילה לעני כי יעטוף", ואז עשיתי שערים למחברות, ומאז שהחלה שנת הלימודים אני עוברת על דפי קשר, ב"ה לכולם יש דפי קשר, חמש חוברות לכל שבת, ואחד המורים החליט – "פעמיים כי טוב", יש דף קשר גם ביום שלישי, באמצע השבוע, כדי שההורים יהיו בעניינים ולא רק יתעדכנו משבת לשבת. רעיון מצוין. אבל אחרי כל זה, ואחרי כל הסנדביצ'ים וההסעות והתיאומים של הסעודות (גיסתי אצלי, ברוך השם) – אז אם לא הייתי באווירה של לימוד ותשובה והתבוננות באלול ופתאום, בום, א' בתשרי, ראש השנה הגיע, מה עושים? מה עושים רגע לפני תקיעת שופר? ובכן, מה עושים? למנצח לבני קורח מזמור!

אפשר להצטרף תמיד, גם עכשיו, לא מאוחר מדי. לבני קורח קוראים אסיר, אלקנה ואביסף. יש להם שם, אנחנו יודעים מי הם, והמדרש מספר עליהם כך, וזה בדיוק המסר לרגע שלפני השופר:

"להודיע כח התשובה, שבני קורח בתחילה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה". (מדרש)

כבר המלצתי פה על החוברת הנפלאה של הרב אלימלך בידרמן, תראו איזו פנינה מצאתי שם השבוע, תראו מה הוא אומר לנו ללמוד מבני קורח:

"ביד כל בני ישראל לנוס ולברוח ולהתקרב אל הקדושה כאשר ייזכרו את מעשיהם של בני קורח, שאף על פי שהירבו להרשיע ולחלוק על משה רבנו, וכבר נתבצר להם מקום בגיהנום, אף על פי כן נתקבלה תשובתם ברגע האחרון, כאשר חזרו אל ה' באמת. הרבה יש להתבונן בתשובתם של בני קורח, כי לכל אורך המערכה עמדו הללו לימין אביהם קורח כנגד משה רבנו, עד שברגע האחרון כשראו כי אין מנוס – הרהרו תשובה בלבם, להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם, אלא כיוון שרחש ליבם בתשובה – קיבלם הקב"ה. מכאן תצא הקריאה לכל איש ואיש מישראל: אף לאחר ייאוש, יושב הקב"ה ומצפה לתשובתך. אם ישוב – מייד יקבלו". (הרב אלימלך בידרמן)

ועכשיו לעוד נקודה – בני קורח לא נלחמו וניצחו, הם בעצם ברחו. לפעמים זו הגבורה. האם תשובה זה לנצח בקרב או לדעת לברוח מהקרבות, בלי הכבוד והאגו שלנו, אלא פשוט להימלט על נפגשנו, ולהינצל?

נדמה לי שאנחנו מדברים יותר מדיי על לנצח בקרבות ופחות מדיי על לברוח מהקרבות, ובהקשר הזה קראתי קטע נפלא של הרב אבינדב אבוקרט, רב צעיר מגבעת שמואל, שפשוט קורא לנו לברוח, כשצריך. תשמעו מה הוא כותב:

"אם הייתי מספר לכם על אדם שברח מזירת קרב אגרוף והעדיף להתחמק מלעמוד פנים אל פנים מהיריב, מה הייתם חושבים עליו?

שהוא מתגונן, בורח מהתמודדות, פחדן או חלש אופי.
הייתם בזים לו.

ואם הייתי מספר לכם שהיריב הוא אלוף העולם באגרוף והבורח הוא אדם רגיל שלא התפתה להילחם גם תמורת הצעה כספית נדיבה?

הייתם אומרים שהוא זהיר, מחושב, הגיוני וחי את המציאות.
הייתם מעריכים אותו.

ובכן, היצר הרע הוא המתאגרף *הטוב בעולם*. לפעמים הוא מכניע במכת נוק אאוט אחת.

אז למה אנחנו לא מתנהלים בצורה מחושבת ופשוט לא נכנסים לקרב איתו, שבו ההפסד ידוע מראש?

יוהרה, אנדרלין או חוסר תשומת לב גורמים לנו לעשות דבר שלא נתבקשנו ולהיפגש עם הפיתוי פנים אל פנים.
*הקרב שלנו הוא להתרחק מן הקרב.*

בימינו, זירת הקרב ברורה וההפסדים בה צפויים מראש. *האינטרנט ואמצעי התקשורת* חושפים אותנו ואת ילדינו למכות מחץ – תועבה ואלימות – בשיטוט קל בגוגל או ביוטיוב.

בימים שבהם מתפרסמות סטטסיטיקות של עשרות אחוזים שנפגעו מקרבות האגרוף של יצר העריות והאלימות ברשת,
אנו חייבים לחסום בפנינו ובפני ילדינו את הכניסה לזירות ההרס.

לכן, *עלינו להתקין במכשירי הטלפון של כל בני הבית תוכנות סינון* שירחיקו אותם מחשיפה הפוצעת את הנפש.

הצלחה במלחמה בין סקרנות הרסנית לבין בחירה מחושבת. בהצלחה בקרב, כלומר בבריחה מן הקרב, שהיא הניצחון".

הרב אבוקרט מפרסם את זה לקהילתו בגבעת שמואל ערב הימים הנוראים כנקודה למחשבה על הגלישה. זוהי גלישה תרתי משמע, אתה גולש, לא זוכר למה ניגשת, לא תכננת להגיע בכלל לאן שהגעת, לא תכננת לבזבז זמן, אבל זה לא רק האינטרנט. אלה כל נקודות הבחירה בחיים שלנו. האם אנחנו ששים אלי קרב ולוקחים סיכונים ורוצים להתעמת, או שהניצחון האמיתי זה לפעמים לא להילחם בכלל, ללכת משם, להתרחק.

ואפרופו אינטרנט – אנחנו לפני שלושה ימים בלי סלולרי. אני אישית מחכה לזה. איך אמר לי מישהו? "אלה שלושה ימים רצופים שבהם אתה יוצר את הפיד שלך". פיד של מחשבות עצמאיות בלבד, בלי הפרעות חיצוניות.

טוב, יש לנו מספיק מה לחשוב עליו כשאנחנו אומרים: "למנצח לבני קורח מזמור", וזה מסר אופטימי מאוד לכל אחד ואחת. ממשיכים אל תקיעת השופר עצמה.

2. תקיעת שופר

על מה לחשוב בתקיעת השופר? מה משמעותה? קודם כל, לפני כל הרעיונות והפרשנויות: זוהי מצוות עשה מהתורה. בואו נזכור קודם כל שאנחנו מקיימים כעת את הציווי ליום הזה. זה הפשט. וכך נאמר בתורתנו, לפעמים שוכחים מרוב תוספות וחידושים:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא–קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל–מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם.

וגם:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא–קֹדֶשׁ.

והרמב"ם פותח את הלכות שופר בהצהרה הבאה: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: 'יום תרועה יהיה לכם" (רמב"ם, הלכות שופר, פרק א', הלכה א').

אז קודם כל, אנחנו עושים מה שצריך לעשות ביום הזה, ברגעים האלה. ועכשיו, רק עכשיו, נוסיף עוד שלוש משמעויות לשופר: נדבר על שמחה, על שתיקה ועל דבקות בטוב.

מתחילים בשמחה. מדהים כמה גדולי ישראל מזכירים לנו כל הזמן שאלה ימים שמחים. הנה דוגמה: הנהגותיו של הרב חיים מוולאזין, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, נשתמרו בידינו בחיבור שחיבר תלמידו, ושמו 'כתר ראש'. ושם בעניני ראש השנה כתוב כך:

"רבינו היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות שאנחנו עמו".

זו רק דוגמה אחת, אבל היא מעוררת מחשבה – זוכרים את ההשבעה של טראמפ? או כאן בארץ, השבעה של נשיא חדש, הצגת ממשלה? בראש השנה אנו ממליכים, שמחים בבחירה שלנו, שמחים בעוד שנה שבה אנו זוכים לכך, מקווים שרבים-רבים יצטרפו לאג'נדה הזו. זו סיבה לשמוח.

אבל לצד השמחה, יש פה עוד אלמנט מדהים, שלא מספיק מדברים עליו – שתיקה. אנחנו במציאות כל כך קולנית, מלאה במלל, דחוסה, כולם מגיבים עוד לפני ששמעו על מה צריך להגיב, מתקוטטים על "הוא אמר" או "היא אמרה", ו"הוא הגיב" ו"ההוא גינה". ופתאום אומרים לנו – לשתוק. מכירים את הפרסומת "סתם כי בא לי לדבר"? אף אחד לא היה כותב סיסמה של "סתם כי בא לי לשתוק". אנחנו מדברים ומדברים. במקומות אחרים מציינים את השנה האחרונה בספירה לאחור, או במסיבה רועשת, אבל אצלנו – שתיקה. שימו לב מה מברכים:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר.

לשמוע ולא להשמיע. לשמוע ולא לדבר. הנה קטע יפה ששלח לי השבוע דוד סעדה, מהמאזינים הוותיקים של השיעור הזה. הוא כתב תובנה אישית שהגיע אליה בשנה שעברה באומן. תקשיבו:

"בראש השנה אנחנו שותקים.
ביום כיפור אנחנו שופכים את ליבנו.

ראש השנה הוא חג השופר. השופר קצהו האחד צר, וקצהו האחר רחב בבחינת 'מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה'. ניתן לומר שעשרת הימים בין כסה לעשור דומים למבנה השופר, ראש השנה הוא הצד הצר, ויום כיפור הוא הצד הרחב (ואפשר להוסיף אחרי יום כיפור את ההתרחבות היותר גדולה של רווחה ושמחה של סוכות ושמחת תורה).

הייתי באומן בשלוש השנים האחרונות. היה שם מושב אחד שבא ביחד להתפלל ביחד ולאכול ביחד, ורב אחד, רב המושב, אני לא זוכר את שם המושב או שם הרב, אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

'וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנה… וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ"ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל… בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה', וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה', כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ"ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ"ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד'.

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אפשר להרהר ולחשוב ולדבר בתוך הראש בלבד. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה, זה העיף אותי. קודם כל תשתוק. אל תתחיל לדבר ולהסביר ולנמק ולתרץ. ביום כיפור עוד נתמלל את החטא. עכשיו שותקים".

אולי היינו צריכים לשתוק עכשיו דקה-שתיים, פשוט לשתוק ולחשוב על זה, אבל אנחנו מתביישים. אסור לשתוק ביומיום. אז בראש השנה ננצל את ההזדמנות, כי זו מצווה לשתוק. אסור להרעיש ולדבר ולהפריע לתקיעת השופר, צריך להקשיב לה.

ועכשיו לעוד זווית להבין את השופר. אפשר לקרוא לזה – הדבקות בטוב. הרי "שופר" זה מלשון "שפרו מעשיכם". להשתפר. אלה רגעים גדולים שבהם צריך לבקש שהטוב ינצח בכל החזיתות. הנה שני משפטים שמסבירים זאת:

"סגולת השופר בתקיעתו למטה וכוח שרשו למעלה – היא לחזק הטוב ולכפות הרע" (הרמח"ל)

"וכל מחשבות של יראת שמים הבאים ללב האדם בכל ימות השנה הכול מקיום מצות שופר בראש השנה" (ר' צדוק הכהן מלובלין)

יש פה רגעים מכריעים של קרב בין טוב לרע, ואנחנו צריכים קודם כל דעת את זה, ואז לבחור בטוב. יש פה לפחות שני רבדים של מלחמה בין הטוב לבין הרע. נתחיל במלחמה העולמית, הגלויה. אם לפני דור הנאציזם היה הרוע המוחלט ונגדו היו צריכים להתאחד, היום הטרור הוא הרוע המוחלט ונגדו יש ליצור קואליציות בעולם. אני רוצה להזכיר את כל מי שלא איתנו השנה כי נפל בקרב מול הרוע הזה. 16 נשמות של אנשים, השם ייקום דמם, נשמות ליד כיסא הכבוד, שהיו פה בראש השנה שעבר ואינם. והם נפלו רק כי אנחנו לא היינו שם במקומם באותה נקודה בדיוק. אגב, לא מדברים על זה בכותרות, אולי באופן צפוי, אבל ברוך השם יש ירידה חדה בטרור אצלנו. מראש השנה שעבר ועד היום – 16 הרוגים. בשנה שעברה המספר היה 43.

אז אנחנו זוכרים את מי שנפלו השנה בקרב בין הטוב לרע, ומתפללים שהטוב ינצח את הרע, כי כמו שראינו אצל הרמח"ל אלא הרגעים לחזק הטוב ולכפות הרע:

חיה סלומון

יוסף סלומון

אלעד סלומון (שלושתם נרצח בפיגוע בנווה צוף)

כמיל שינאן

האוויל סתאווי (נרצחו בהר הבית)

הדס מלכה

חנה בלדון – סטודנטית בריטית שהגיעה הנה בחילופי סטודנטים

אלחי טהרלב (פיגוע דריסה)

בפיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב נהרגו שירה צור, ארז אורבך, שיר חג'ג' ויעל יקותיאל

גיא כפרי מנשר נהרג בפיגוע ירי בחיפה

חגי בן ארי נפצע בצוק איתן אבל נפטר מפצעיו השנה

לבנה מליחי עובדת ותיקה בכנסת נהרגה בפיגוע ירי

יוסי קירמה נהרג בקרב יריות מול מחבל באזור גבעת התחמושת

אתם יודעים, בגוש עציון הנצור, בתש"ח, כתב אחד מחברי כפר עציון הנצורים, יהושע לוינוביץ' הי"ד, מכתב לאשתו מרים ששהתה באותה עת עם הנשים והילדים במנזר רטיסבון בירושלים, והוא תיאר מה עובר עליו ועל חבריו בתקופת המצור ואיך גם באותם ימים הם קובעים עתים לתורה:

"ובשעות בין הערביים, תמצא חוג של חברים צולל בים התלמוד ולעומתו חוגים אחרים במשנה ותנ"ך".

ואז הוא מוסיף בהתרגשות חסידית וכותב:

"כשתצא בשעה זו מפתח 'נווה עובדיה' (בית הכנסת של כפר עציון) ותראה את ההרים השוממים שמסביב, ומעבר להם קינים של ארס והרס – היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, להוכיח לו לריבון העולמים, מי מול מי עומד פה במערכה".

יהושע נפל בקרב האחרון בגוש עציון בד' באייר תש"ח, אבל חנן פורת מספר בספריו איך דבריו נחרתו בלב הצעירים של גוש עציון ואיך הוא רוצה מדי פעם לומר לריבון העולמים, מי מול מי עומד פה במערכה. כמה טוהר ועדינות וחסד, ומולם – כמה רוע ושפל ואלימות.

אגב זו מלחמה עולמית – שמעתי היום בחדשות שמגדל אייפל הופך לחסין מפני ירי, מיליוני יורו יושקעו כדי למגן אותו ולהפוך אותו לחסין מכדורים. ורק השבוע ציינו 16 שנים ל-11/9, פיגוע הטרור הגדול בתאומים.

אבל פרשנינו אומרים – זו המלחמה הקטנה. יש מלחמה גדולה ומלחמה קטנה בעולם, ובמפתיע חכמינו אומרים שהמלחמה הקטנה היא זו שמתנהלת בין אומות ומעצמות, והמלחמה הגדולה – היא בתוך האדם פנימה. מלחמת היצר היא גדולה הרבה יותר, בין הטוב והרע שבתוכנו. הרבה יותר קשה שהטוב שבתוכנו ינצח, וגם הרבה יותר חשוב, וגם הרבה יותר מעשי – בפועל זה יותר תכלס, יותר קרוב, מאשר מלחמה בדאע"ש. ובנוסף לכל – יש גם קשר בין המלחמות. אם המלחמה הפנימית שלנו תוכרע, זה מסייע גם למלחמה הכללית.

וכל זה – גם המלחמה בטרור וגם התשובה הפנימית – קשור לתשובה שלנו לכאן, שיבת ציון היא חלק מתהליך תשובה, וזה לוקח אותנו לחלק השלישי והאחרון שבו נעסוק מתוך התפילה. שימו לב אליו כשאתם בבית הכנסת, או בבית (התפילות הכי יקרות הן תפילות של אימהות עם קפלה, ביסלי, במבה, קליקסים, רביעיות, לגו, פליימוביל ו-מחזור תפילה). קטע נפלא שהוא תוספת שאומרים רק בימים הנוראים, הנה:

3. ובכן תן כבוד

וּבְכֵן תֵּן כָּבוד לְעַמֶּךָ. תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ. וְתִקְוָה טובָה לְדורְשֶׁיךָ. וּפִתְחון פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצָךְ. שָׂשׂון לְעִירָךְ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

וחנן פורת כותב על כך:

"תפילת ראש השנה פורשת בפנינו את התכנית הגדולה אשר ראשיתה בבריאת העולם ביום הזה, וסופה: תיקון עולם. ובלב הפרוגרמה הזו ניצבת המשאלה: ובכן תן כבוד לעמך!" (חנן פורת)

ובכן תן כבוד לעמך – זוהי פרוגרמה שלמה. בשביל מה צריך כבוד? אנחנו מדברים על תוכן פנימי, לא על כבוד חיצוני. מה אכפת לנו מכבוד? אבל כבוד שלנו הוא גם כבוד של התורה, של השקפת העולם שלנו, של השפעה על העולם כולו. רבי נחמן אומר ששני דברים נלקחו מהתורה – החן והחשיבות. תחשבו על זה. החן, האסתטיקה, היופי, כל זה לא מזוהה עם התורה. וגם החשיבות, הדרמטיות, המשמעותיות – גם זה לצערנו לא מספיק מזוהה איתה. רבי נחמן אומר שצריך להחזיר לתורה את החן והחשיבות, ועל כך אנחנו מתפללים בראש השנה.

"כבוד לעמך". יש פרשנות ידועה, שחטא זה להחטיא. לפספס. כמו חץ שמחטיא את המטרה, כשאנחנו חוטאים אנחנו מפסספים את מה שאנחנו אמורים להיות. תסתכלו על רשימת השירים המושמעים ביותר בתשע"ז – זה מה שאנחנו אמורים להיות? מסרים מפוקפקים, בעייתיים, על הגבול החוקי, בין מותר לאסור. זה לא כבוד.

ובהמשך שימו לב לביטוי היפה – "ופתחון פה למייחלים לך". אני תמיד מרגישה שזו תפילה על התקשורת. השבוע הייתי בשלושה מקומות מעניינים וחיוביים – בית נחמיה, מרכז פרנקל החדש לרפואה דחופה ו"כנס פנימה". על שלושתם אפשר וצריך היה לספר בחדשות, אבל זה לא הגיע לכותרות ולמהדרות, לפס הקול שלנו. למה? "ופתחון פה למייחלים לך". אנחנו מתפללים על פס קול שייתן מקום לאנשים מייחלים, אופטימיים, מאמינים, מלאים בתוכן.

אז לסיכום – מה אנחנו לוקחים איתנו לחג?

קודם כל – את הסדר. קודם כל ראש השנה, כי אנחנו קודם כל עוסקים בהמלכה, בקריאת כיוון, בבירור, ורק אז נתקדם ליום כיפור.

וגם – לזכור את העצה של רבי נחמן: בכל פעם שרואים את המילה "היום" להיזכר שהיום הכי חשוב. יש לנו בכל רגע – רק את הרגע שמולנו.

ובתפילה – ניסינו להאיר שלושה מקומות:

"למנצח לבני קורח מזמור" – גם אם אנחנו בני קורח אפשר לתקן גם ברגע האחרון, ולפעמים גבורה זה לברוח מהקרב ולא להילחם בכלל, זה האומץ.

בתקיעת שופר שהיא מצווה מפורשת מהתורה – צריך לשמוח, צריך לשתוק, וצריך לדבוק בטוב (כללית ופרטית).

ולסיום – לשים לב למילים המופלאות שהן המצע שלנו לדור הזה, על כבוד, על פתחון פה, שנזכה להן ב"ה.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה. בשבת בבוקר – שיעור בנחלאות בבית כנסת ב"כורזין" ב-11:15, וב"ה ביום רביעי בתשע, שיעור ליום כיפור, זה כבר יקרה בתשע"ח.

רוצים עוד? הנה שיעור ההכנה לראש השנה מהשנה שעברה.

והנה מגזין ראש השנה של ״ליבא״ בהשתתפות מיכי יוספי, הרב דב זינגר ואדם ברוך.

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. השיעורים עולים באתר "ליבא". להרשמה לקבלת השיעורים ורעיון קצר מדי בוקר ישירות לסלולרי אנא סמסו את שמכם למספר 052-5940059)

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.