1. מקווה

פעם בשנה, בבוקר ערב ראש השנה,

ועוד פעם בבוקר ערב יום הכיפורים,

אני נגרר עם שקית ניילון ובתוכה מגבת ובגדים להחלפה,

קצת כסף קטן (14 שקל במטבעות) בשביל להיכנס,

ועוד כמה פרוטות לשים לצדקה,

עולה את רחוב שינקין,

זורק שנה טובה לכאן ולשם,

וסוחב בכבדות הלאה לכיוון שדרות רוטשילד,

חולף את חנות הפרחים המתוקה שבין מלצ'ט לאחד העם,

ונעצר

נגנב מהזרים שנשפכים אל הרחוב

בריח רימונים, בעומק הלובן ובירוק המסנוור

ואז מגיע השלב של קדימה אחורה:

לקנות עכשיו בחופזה ולבקש שישאירו לי בצד? //// לסמוך על הקדוש ברוך הוא ועל הסטוק של החנות, להמשיך, ולחזור אחר כך לעיון מדוקדק? (בחופזה ועכשיו! אין דבר כזה באמת עיון מדוקדק כשמדובר בפרחים. מה שזווית העין בחרה זה מה שצריך לחטוף ולהגיד תודה שעוד נשארה לך זווית עין ומספיק אמונה בפרנסה של השנה הבאה בשביל לקנות זר פרחים ענקי ומסנוור בחנות יוקרתית בערב ראש השנה).

ועכשיו ברגל טיפה יותר קלה ישר למעלה וימינה אל המקווה שברחוב אחד העם.

זה לא אותו יוסי לפני הטבילה ואחרי הטבילה.

2. אינפוזיה

בשלב מסוים כשאבא נראה טיפה יותר טוב אחרי האנטיביוטיקה השנייה לווריד ועירוי הנוזלים, השתחררנו קצת. ומיד התחלנו, אורנה, אחותי, ואני להסתחרר בשבחי האינפוזיה.

בסופו של דבר, הסכמנו בקולי קולות (זו נטייה משפחתית שרק בראש השנה האחרון הפנמתי, לקיים יחס ישר בין נונסנס לווליום), שזה המשקה הכי שווה. טעם החיים. ועוד יגיע היום שימכרו בפיצוציות עירוי נוזלים במחיר ממשלתי מסובסד.

הרעיון עם מים הוא שכנראה שהדרך הכי משנת תודעה ומבורכת להתמזג איתם זה או לקפוץ כולך פנימה ולהתמוסס בתוך הטוב הזה (מקווה), או לקבל אותם טיפה טיפה, כמו טל של לפנות בוקר. כמו אהבה. (ל)טיפה לכל עלה. לאט, סבלני ומדויק. או מקווה או אינפוזיה. או שטיפת מערכות או אינטימיות. או, בעצם, לגמרי בסדר הזה: קודם שטיפה ואחר כך אהבה.

3. שבטים על הדוכן

בין המקווה לחנות הפרחים למוקד מכבי, התנגן לו בבית הכנסת בחצר ברחוב העבודה הסטריאו הנפשי המסחרר של תפילת שני חזנים, ספרדי ירושלמי ואשכנזי בני עקיבא. שרים. רוקדים. תוקעים. מריעים. אני מקשיב. ושר. ומריע. ומתבונן:

בצבעים

הצבעים משוחחים ועוזרים זה לזה לצאת מהשתיקה והעוני

אני קרן השמש של כל מה שהוא לא אני

לא שייך לכאן להיות מואר

כאן לא מבקשים ממך להיות מואר

כאן השם שלך הוא רבי מאיר

או פשוט מאיר

4. בכללי,

יצאתי מראש השנה + שבת בידיעה ברורה שאשכנזים וספרדים זה הסיפור האמיתי. זה הדיבור. זאת המתנה. אין לנו מושג אפל איפה ואיך ומהי התקופה שבה אנחנו חיים ומפטפטים. אבל המוזיקה כבר יודעת לספר.

5. החלטה לשנה החדשה

מוזיקה. להתעקש על מוזיקה. בעיקר להאזין. ולהקשיב טוב טוב למה שהיא כבר יודעת לספר.

6. האזינו

המצב הנפשי והאנרגטי האובר-נפעם ומפורר של הימים הללו ועומס האירועים לא מאפשר לי גם השנה לצלול כמו שהייתי רוצה אל פרשת האזינו. אל הברית והשירה שמשורר משה לפני מותו, מעבר למקום ולזמן ומהעבר השני של התקווה האנושית הפשוטה להיכנס לארץ המובטחת. אל שירה שכל כולה מקווה ואינפוזיה.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״

השמיים והארץ. הרצון הגדול והפריטה שלו לכל פרט ואטום בבריאה. המטר והטל. ההישטפות בזרם האירועים, והאינטימיות של טיפה לכל עלה. מניסיון חיי לפחות, זהו סדר העניינים. קודם שטיפה ואחר כך אהבה.

(הצילום מתוך הסרט ״טאטע״ בבימויו של יניב לינטון)

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר