י״ג מידות של יום כיפור

יום כיפור תשע״ח. מה הכותרת הגדולה של הימים האחרונים בירושלים שאף כלי תקשורת לא מדווח עליה? מה פשר י״ג מידות של רחמים, עליהם אנו חוזרים שוב ושוב בתפילות יום כיפור? ולמה אכילה בערב יום כיפור חשובה לא פחות מהצום? סיון רהב מאיר מכינה לנו מטעמים לצום

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של אבשלום ערמוני מבית חורון ואבינועם כהן מירושלים שנהרגו הבוקר בהתהפכות רכב משוריין בתאונת אימונים. לא הכרתי את אבינועם ואבשלום, אבל רק מהתמונות שלהם שפורסמו ומהשמות שלהם אפשר לראות כמה נועם ושלום היו בהם.

להורדת קובץ וורד עם תמלול השיעור לקריאה ולהדפסה

ברוכים הבאים. מאוד מרגש לראות פה כזה קהל, ורובכם בטח בדרך לסליחות, או אחרי סיור בירושלים, וזה השיעור הראשון שלנו לתשע"ח, שיעור יומיים לפני יום כיפור. ובעצם פרשת השבוע היאהואאין פרשה. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. ובכלל, זה דבר מדהים איך יום כיפור "מבטל" חלק מהשבת, לא יושבים לסעודות, צמים בשבת, הכוח של ההלכה כאן מעורר הרבה מחשבה.

עוד שיעורים לצפייה וקריאה לקראת יום כיפור

תודות, כרגיל, לאבי גז, אביחי אברהם, נתי צנעני שחזר מאומן, עמי פייקובסקי, קרן דניאלי ויהודה גרובייס על השידור החי, השיעור עולה באתר ״ליבא״, ויש קובץ וורד למעוניינים בתמליל, אפשר להדפיס לעצמכם ליום כיפור.

צולם השבוע בכותל. צילום: אביחי אברהם

לפני שנצלול יחד לתוך ארבעה חלקים בתפילת יום כיפור – אני מבקשת להתחיל בתמונות האלה, כולן צולמו בלילות האחרונים בכותל. היום זה ייראה יותר מלא וכך גם מחר – מה זה? עשרות אלפי אנשים ברחבה בכל לילה. אתה הולך בסמטאות הרובע ורואה פקקים אנושיים, לא של מכוניות, של אנשים. זה ממש: פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. זה הלב הפועם. זה כל כך סמלי לסיים עם התמונות האלה את השנה, כי מה הייתה מילת השנה של תשע"ז? הדתה. ומה בארה"ב? פייק ניוז. אז יופי, זה ממש משתלב: הדתה זה פייק ניוז. התמונות האלה מוכיחות את האהבה והקשר בין העם לזהותו, וכמה מגוחך לחקור ולנתק אותם. אגב, כשהופעה של להקת קשישים מהסיקסטיז שהתאחדו מגיעה לפארק רמת גן – יש בחוץ כתב וניידת. כשחמישים עד מאה "נשות הכותל" מגיעות – כתב וניידת. אז איפה הכתב והניידת שידור? הם לא שם, אבל נא לא להתבלבל, זו הכותרת הראשית. אומרים סליחות בכותל אבל לדעתי צריך לבקש סליחות מהכותל. כמה הוא הושמץ השנה, כמה סיקרו אותו כאילו הוא לא רלבנטי, מוקד חיכוך, כמעט שכחנו שלא זזה משם שכינה, כי כל השנה לא זזה משם מצלמה, לצלם מהומות. אף אחד לא ראיין את מאות אלפי האנשים האלה, אין להם נציגות, דובר, ארגון, מי הם? עם ישראל. זה קורה בהמון מקרים, לא רק בכותל, הולכים לזווית של מיעוט ושוכחים את הרוב, וכמעט שכחנו מה הרוב המכריע והעצום חש ומרגיש – הנה, לעינינו.

טוב, אנחנו ננסה להאיר 4 דברים שאנחנו הולכים לעשות או להגיד ביום כיפור, ולהבין אותם קצת לעומקם. לראות משמעויות חדשות בדברים שאנחנו ממילא עושים. מדובר על ארבעה רגעים שבחרתי ביממה המיוחדת הזו של יום כיפור, ואני מקווה שנצליח לתת בהם טעם חדש. לא יודעת אם טעם זה המילה ליום כיפור, אבל מילאמתחילים:

1. לאכול לפני יום כיפור

יש מצווה לצום, את זה כולם יודעים. אבל היי, יש גם מצווה – לאכול. לצום בעשירי ולאכול בתשיעי אלה מצוות. למה זו מצווה לאכול בתשיעי בחודש תשרי? ובכן, קודם כל בואו ניזכר כמה זה חזק, הציווי הזה:

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרד, א:

מצווה לאכול בערב יום כיפור ולהרבות בסעודה.

במקרה הזה – זה שולחן ערוך תרתי משמע. חובה לערוך שולחן ולאכול. אבל למה? הרי התורה לא נותנת לנו סתם עצות – "צא עם סוודר כשקר בחוץ, תצחצח שיניים, תאכל לפני יום צום", בשביל זה יש רופא או סבתא פולנייה. אז מה הסיבה לשמוח ולאכול? ועוד "להרבות בסעודה"? הנה שתי תשובות. אני מודה לרב יוני לביא על ההשראה לכל קטע הזה בשיעור, הוא זה שאמר לי שלפני שמדברים על הצום צריך להאיר גם את החובה לאכול, ושימו לב למקורות היפים האלה שהוא העביר אליי. אז למה אנחנו אוכלים? יש פה הסבר מה קורה מצידו של הקב"ה, והסבר מה קורה מצידנו. שתי סיבות משלימות. תראו:

רבי אשר בן מיכאל, המכונה הרא"ש, מגדולי הפוסקים, כותב בסביבות שנת 1200-1300, לפני שמונה מאות שנה, את הדברים הבאים:

"להראות חיבתו של המקום ברוך הוא לישראל, כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וציווה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול. כך הקב"ה מכל ימות השנה לא ציווה לישראל להתענות אלא יום אחד לטובתן לכפר על עוונותיהם והזהירם לאכול ולשתות ערב התענית".

אמרנו שזה לא סבתא פולנייה? ובכן, הנה, הקב"ה דואג לנו כמו אבא. גם ביום שבו הוא מבקש שנתאמץ ונסבול, הוא "מרפד" ודואג לנו. אפשר ללמוד מכך שהיהדות אינה דת של סיגופים, יום כיפור הוא יום נדיר ויוצא דופן וחשוב לזכור זאת, התורה בדרך כלל מנהיגה את חיינו אחרת. ואפשר גם ללמוד מכאן – והרא"ש כותב זאת בהמשך – שאנחנו מתקנים את האכילה של כל השנה. זו הזדמנות לאכול מתוך שמחה, מתוך מצווה. בהקשר הזה כדאי לזכור שהמצווה הראשונה הייתה קשורה באוכל והחטא הראשון היה קשור באוכל (קיבלנו ציווי לא לאכול מעץ מסוים בגן עדן, והאדם הראשון עבר על הציווי. זו הייתה המצווה הראשונה וגם העבירה הראשונה, ואלה יחסים מורכבים ועמוקים עד היום. הנה הזדמנות לתקן).

אז זה מה שקורה מצידו של הקב"ה. הוא עוזר לנו לא לסבול יותר מדיי. דואג לנו. ומה מצידנו? אני אגיד משהו מוזר, משפט עם סתירה פנימית – אם היינו מבינים מה זה יום כיפור, היינו שמחים ורוקדים ורוצים לעשות בו עצמו סעודה ומשתה, מרוב עוצמה ושמחה שיש לנו יום כזה. אבל אי אפשר, כי זה יום צום. זה נשמע קיצוני ומוזר? ובכן, כותבים את זה חכמינו המוסמכים ביותר. שימו לב מה כותב רבינו יונה מגירונדי:

"ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים". (רבינו יונה מגירונדי, שערי תשובה)

לטענת רבנו יונה, סעודה בערב יום הכיפורים היא בעצם קיום מצוות כבוד ועונג של יום הכיפורים, שאי אפשר לקיימה במלואה ביום הכיפורים עצמו. סעודת ערב יום הכיפורים היא בעצם סעודת יום הכיפורים, שמסיבות "טכניות" נאלצנו להקדימה. וגם ה"בית יוסף" כותב כך. רבי יוסף קארו, בספרו בית יוסף, כותב:

"כיוון שיום הכיפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר ימים טובים, צריך לכבדו ביום שלפניו" (רבי יוסף קארו)

אגב לפי הגישה הזו – להלכה, מי שפטור מהצום גם יושב לסעודה חגיגית על עצם קיומו של יום כיפור. עד כאן הנושא הזה, שהוא חידוש, מבחינתי לפחות – עד כמה הסעודה המפסקת וכל האכילה ביום שישי השבוע, לקראת יום כיפור, זה ממש מצווה. מצד הקב"ה – כדי להמתיק לנו את הצום, מתוך אהבתו. ומצידנו – זו סעודת המצווה שצריך לכאורה היה לערוך בצום עצמו, אבל מה לעשות, הוא צום, אז אנחנו שמחים על עצם הקונספט של יום כיפור, וחוגגים אותו לפני כן.

אני מקווה שהוספנו קצת טעם ליום שישי, בתיאבון, ועכשיו – לשבת. ליום כיפור, לתפילות שלנו.

2. י"ג מידות

זה אחד הקטעים שחוזר הכי הרבה בתפילה בימים האלה, בסליחות, ביום כיפור, לא ספרתי כמה פעמים, אבל זה ממש הריתמוס של התפילה – י"ג מידות של רחמים. איך שואגים את זה בכותל בימים האלהבתפילה עומדים בקטע הזה, ואז יושבים, ושוב עומדים לי"ג מידות, ״ויעבור ה' על פניו ויקרא״, ולפעמים זה כבר מתוך טשטוש, מניחים ראש, ושוב גל כזה של י"ג מידות, ביום כיפור הראשון ששמרתי – זה היה בבית הכנסת האיטלקי פה לא רחוק, משפחת קסטלנואובו הזמינה אותי ליום כיפור. טוב עם שם כזה איפה הם יתפללו? – והכל היה זר ומקסים אבל י"ג מידות, יותר מכל, התנגן לי אחר כך בראש המון המון זמן. בעצם זה מתנגן לי עד היום. הגרסא דינקותא זה נוסח איטלקי

אז מה קורה כאן? י"ג מידות הן שלוש עשרה המידות שבהן הקב"ה מתגלה בעולם. אנחנו מגלים את סוד י"ג המידות אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל, הקב"ה רצה להשמידם, משה ביקש רחמים, ה' שמע לתפילתו וכאילו "מסר" לו את המידות האלה. זה נחשב איזה קוד כזה, מפתחות לקוד הניהול של העולם, בתלמוד נאמר: "ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם". כלומר, יש כוח למילים האלה בעת צרה. הנה ההקשר:

ויעבור ה' על פניו ויקרא – אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו (זה מעניין, אמירות כאלה של חז"ל, כאילו לא מאמינים שזה כתוב): מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה של י"ג מידות. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה… וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

ועכשיו נסביר בקצרה את המידות, אפשר לדון בהן שנים, צריך לדון בהן חיים שלמים, אבל בקצרה, רק שנבין מה אומרים, כך מסביר רש"י:

ה' ה'מידת הרחמים היא (בניגוד לשם "אלוקים" שמזוהה עם מידת הדין, אחת – קודם שיחטא, ואחת – אחרי שיחטא וישוב. יש מידת רחמים שעוטפת אותנו תמיד)

רחום וחנון – טוב, זה ברור.

ארך אפים – מאריך אפו, לא ממהר להיפרע, שמא יעשה תשובה.

רב חסד – למי שצריך חסד, שאין לו זכויות, ה' הוא רב חסד (מעניין איך עוד אין רשת כזאת: "יש חסד", "אושר עד", "רב חסד", בטח תיפתח רשת כזו פעם…).

ואמת – לשלם שכר טוב לעושי רצונו. למי שבאמת מגיע, הוא נותן.

נוצר חסד לאלפים – כלומר, שומר וזוכר מעשים טובים שעשינו במשך זמן ארוך.

נושא עוון ופשע וחטאה – מצליח לשאת, ממתין ולא מעניש על עוונות ופשעים. נושע את העוון, הפשע, החטאה שלנו.

ונקה – מנקה.

עד כאן י"ג מידות. אמרנו אותם. האם זה מספיק? יש פרשנים שאומרים – כן. יש בהן ערך סגולי, עצם האמירה מועילה. זה ודאי נכון. אבל יש פרשנים שחוזרים למדרש הזה, כאילו הקב"ה מתעטף בטלית, והם מבקשים מאיתנו לשים לב היטב מה הקב"ה אומר שם: "כל זמן שישראל חוטאים – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

הבנתם? יעשו. צריך לעשות אותן. זה לא טריק ולא הוקוס פוקוס. צריך לדבוק במידות האלה. לממש אותן. לחיות אותן.

וכך כותב האלשיך הקדוש, רבי משה אלשיך, בצפת בערך בשנת 1500:

"מה שנדר הוא יתברך שאינם חוזרות ריקם, הוא בעשותנו אנחנו המידות ההם. מה הוא אל עושה חסד ורחום וחנון – כן אנחנו, וכן על דרך זה בשאר. אך באמירה ובלי מעשה – לא יהיה כן".

כל פעם שאתם קמים בנעילה, שבע פעמים אומרים י"ג מידות בנעילה, מטושטשים לגמרי, תנסו לזכור שהמטרה היא גם לעשות, להיעשות, אנשים של י"ג מידות, לשנות את עצמנו לאור המידות האלה. להיות אנחנו אנשים עם מידות של רחמים. שכל אחד יהיה רחום, חנון, ארך אפרים, רב חסד ואמת, נוצר חסד, נושא עוון

אנחנו השומרים של י"ג מידות בעולם הזה.

בעלי זוכר עד היום, 24 שנים אחרי, בחור אחד שחייך אליו בישיבה ביום הראשון, כשהיה לו קשה. קראו לבחור ההוא גדי ליכט, ובעלי לא מפסיק להכיר לו תודה. על מה? על חיוך, על תשומת לב, על אכפתיות. לא תמיד צריך לתרום כליה, לפעמים מספיק לתרום חיוך. המידות האלה פשוט אמורות לאפיין אותנו. אנחנו אמורים להיות הפרזנטורים שלהן בעולם, וזה גם ישפיע ויביא לעולם שפע של רחמים מלמעלה. הלוואי.

3. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ.

יש דיון הלכתי האם ומתי וכמה אומרים "אבינו מלכנו" כשיום כיפור חל בשבת. לא ניכנס לכך.

על מה אנחנו מתפללים כאן? יש שני סוגים של מלחמות תמידיות – בעולם ובאדם. ויש קשר ביניהן. צריכים קודם כל דעת את זה, שהמלחמות האלה מתנהלות. מלחמה תמידית בתוך האדם בין הטוב לרע, מלחמה תמידית עולם בין הטוב לרע. צריך לדעת ולזכור, ואז לבחור בטוב. כשאנחנו באים ביום כיפור זה, תשע"ח, לפני כיסא הכבוד, אנחנו צריכים לזכור מה קרה מאז תחילת תשע"ז. אני רוצה להזכיר את כל מי שלא איתנו השנה כי נפל בקרב מול הרוע הזה. וישבתי לספור, יחד עם בחור שעוסק בהסברה ששמו רן בר יהושפט, תמיד יש לו נתונים על טרור, הוא עזר לי בימים אלה לספור, והגענו למספר – 16. 16 נשמות של אנשים, השם ייקום דמם, שהיו פה בראש השנה שעבר ואינן. והם נפלו רק כי אנחנו לא היינו שם במקומם באותה נקודה בדיוק. ואז הכנתי קובץ מסודר עם השמות שלהם, ורציתי להזכיר אותם פה:

חיה סלומון

יוסף סלומון

אלעד סלומון (שלושתם נרצח בפיגוע בנווה צוף)

כמיל שינאן

האוויל סתאווי (נרצחו בהר הבית)

הדס מלכה ממג"ב נרצחה בשער שכם

חנה בלדון – סטודנטית בריטית שהגיעה הנה בחילופי סטודנטים

אלחי טהרלב (פיגוע דריסה)

בפיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב נהרגו שירה צור, ארז אורבך, שיר חג'ג' ויעל יקותיאל

גיא כפרי מנשר נהרג בפיגוע ירי בחיפה

חגי בן ארי נפצע בצוק איתן אבל נפטר מפצעיו השנה

לבנה מליחי עובדת ותיקה בכנסת נהרגה בפיגוע ירי באזור גבעת התחמושת

יוסי קירמה נהרג בקרב יריות מול מחבל באזור גבעת התחמושת

ולצערנו נכנסתי אתמול לקובץ כדי לעדכן אותו. לא 16 מאז ראש השנה שעבר אלא 19. פיגוע התרחש בתחילת השנה, קשה ומר, עוד שלושה שמות: אור אריש, סלומון גברייה ויוסף עותמאן שנרצחו בהר אדר. ושוב, זה קרה להם כי הם היו שם ואנחנו לא, אבל אני עובדת ליד הר אדר, בנווה אילן, מכירה אנשים משם, הם לא נרצחו בגלל זהותם הפרטית אלא בגלל זהותם היהודית (ומבחינת המחבל, אם אתה ערבי ששומר עם יהודים – כמו יוסף עותמאן – דינך כמוהם. ממש כמו שני השוטרים הדרוזים בהר הבית. זה סביב הזהות היהודית וסביב מי שקושר בה את גורלה ועוזר לעם היהודי לשוב לארצו ולשוב לעצמו).

ואתמול, ממש ביום הפיגוע, היה גם יום הזיכרון של חנן פורת. שש שנים לפטירתו של חנן, המחנך, הכותב, הפרשן, וגם חבר הכנסת, החלק הפחות דרמטי בחייו לדעתי. וחשבתי מה הוא היה אומר בבוקר כזה. הוא הירבה לכתוב על ההתמודדות עם הטרור, והלכתי לפסקה שהוא ציטט לא מעט. אתם יודעים, בגוש עציון הנצור, בתש"ח, פינו חלק מהאוכלוסיה, וחלק נשאר. אחד מחברי כפר עציון הנצורים, יהושע לוינוביץ' הי"ד, שנפל בד' באייר בקרבות שם, כתב מכתב לאשתו מרים ששהתה באותה עת עם הנשים והילדים במנזר רטיסבון בירושלים, והוא תיאר מה עובר עליו ועל חבריו בתקופת המצור ואיך גם באותם ימים הם קובעים עתים לתורה:

"ובשעות בין הערביים, תמצא חוג של חברים צולל בים התלמוד ולעומתו חוגים אחרים במשנה ותנ"ך". ואז הוא מוסיף בהתרגשות חסידית וכותב:

"כשתצא בשעה זו מפתח 'נווה עובדיה' (בית הכנסת של כפר עציון) ותראה את ההרים השוממים שמסביב, ומעבר להם קינים של ארס והרס – היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, להוכיח לו לריבון העולמים, מי מול מי עומד פה במערכה".

יהושע נפל בקרב האחרון בגוש עציון בד' באייר תש"ח, אבל חנן פורת מספר בספריו איך דבריו נחרתו בלב הצעירים של גוש עציון ואיך הוא רוצה מדי פעם לומר לריבון העולמים, מי מול מי עומד פה במערכה. כמה טוהר ועדינות וחסד, ומולם – כמה רוע ושפל ואלימות.

מול הרשע הזה – יש לנו בשורה. יש לנו מה לומר. איזו מלחמה זו? זה לא קרב שווה כוחות, בטח לא מבחינת כמות. אני רוצה להראות לכם שקף מדהים שנתקלתי בו, אתם יודעים את זה אבל תראו את המספרים בעיניים, כמה אחוז היהודים מהווים מהעולם:

כמה עיסוק, כמה אובססיה, כמה אנחנו מעניינים ומטרידים ומהווים מוקד השראה או מוקד שנאה. זה לא הגיוני. וזה בטח לא קרב של כוחות. זה קרב רעיוני, זו מלחמת תרבות על עצם הרעיון שלנו, על הבשורה היהודית. כל אחד מהם – הי"ד – נרצח בגלל מה שהיהדות מסמלת. ואנחנו מתפללים לאבינו מלכנו על זה. יש לנו תפקיד להיות מה שאנחנו אמורים להיות, אויבינו מזכירים לנו את זה, עוד שלוש נשמות מגיעות ערב יום כיפור לפני כיסא הכבוד, עשה למען הרוגים על שם קודשך.

4. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך

עכשיו למשהו שמציק לי כבר שנה. הנחיתי לפני שנה את כנס "פנימה", כנס ענק לנשים דתיות בבנייני האומה. בקהל שלושת אלפים נשים. על הבמה – הדס שמרלינג, נועה ירון, ריקה רזאל, דין דין אביב, מיקה קרני. מנחה – סיון רהב מאיר. מה המכנה המשותף? כולן חוזרות בתשובה. מתקרבות. מתחזקות. הגיעו "מבחוץ". כמה ימים אחר כך, בשנה שעברה, הנחיתי את האזכרה לחנן פורת, שוב, בימים האלה. ומי מופיע? שולי רנד ואהרון רזאל. חוזרים בתשובה. ואז סיקרתי עבור ערוץ 2 כנס של ערוץ הידברות. ומי בכנס? איה קרמרמן, עדן הראל, לינור אברג'ל, אתי אנקרי.

ושאלתי את עצמי: מה המסר למי שיושב בקהל בכל האירועים האלה? המסר הוא תכלס: אתה משעמם. אם קוראים לך מוריה מסניף בני עקיבא, ואימא שלך הייתה בתנועת אמונה וסבא שלך עם שפם והיה בפועל המזרחי – את לא תעלי על הבמה. אין לך מה להגיד לנו. כל המשפחה שלך לא הייתה ב-MTV, היא הייתה בפועל המזרחי, זה לא מרגש אותנו.

ואז אמרתי את המסר הזה בשיעור לפני שנה, וקיבלתי מכתב מאורית איזק בדיוק על הנקודה הזו. וכך היא כתבה: שלום סיוון, יומיים לפני השיעור שלך חזרתי מאומן. הצטרפתי לקבוצה מאורגנת, נשים וגברים מכל הארץ מכל הגילאים ומכל הסוגים. וכל אחד עם הסיבה שהביאה אותו לשם.
כל אחד והתיק שלו
כל אחד והסיפור שלו.
מבוגר בן 50 שהתגרש, אשה שהילד שלה הסתבך עם המשטרה ובאה להתפלל, בעל שאשתו נכנסה להריון ובא להודות, אימא שהבן שלה חוזר בתשובה…. הרגשתי לידם פשוטה ואפורה, סתם אחת רגילה, בלי סיפור מטלטל מדי. כבר חשבתי להקים עמותה לאנשים בלי סיפור. שירגישו בנוח גם. ובאותו הקשר: אני מנהלת ומנגנת בלהקת בנות להקת 'אחותי'. פניתי וניסיתי כמה פעמים שיעשו עלינו כתבה, אחרי הכל אנחנו 4 בנות דוסיות מקצועיות ועושות טוב לנשים, אבל נעניתי בשלילה. למה? כי אין לנו 'סיפור'. לא טרגדיה, לא סקופ, לא משהו קורע לב".

נקודה למחשבה. והשנה המשיכה, והגענו לפרשות בספר בראשית, ודיברתי על יצחק אבינו. מה ההבדל בין משימת חייו של אברהם לבין משימת חייו של יצחק? מה יותר קשה, להיות אברהם או יצחק? כל ההתחלות קשות, אבל אולי כל ההמשכים קשים עוד יותר. קשה לכבוש את ההר אבל קשה גם להישאר בפסגה ולבסס שם חיים. צריך התמדה, עקביות, נחישות, עבודת עומק, יותר זוהר להיות חוזר בתשובה עם סיפור חיים יוצא דופן מאשר אחד שסתם ממשיך בדרך של אבא ואימא וסבא וסבתא וככה למעלה עד משה רבנו. יצחק חופר שוב את הבארות של אברהם. מי רוצה לחפור שוב את הבארות של ההורים שלו? ואיך לגרום לעצמנו להבין שזה הכי חשוב וקדוש ויקר לחפור שוב את אותן בארות, להתמיד?

במובן הזה לא רק אברהם יוצר את יצחק אלא גם יצחק יוצר את אברהם, נותן לו תוקף וקיום מתמיד, בלי יצחק מה היה אברהם? אפיזודה של אמונה? היכולת ליצור המשך לא רק חשובה לעתיד אלא משנה את משמעות העבר, כאן ייקבע האם גם אברהם הצליח בדיעבד.

אבל זה לא הסוף. הסיפור המשיך ללוות אותי. קיבלתי מייל מיעקב, סטודנט לעבודה סוציאלית, שהעמיק בנקודה הזו. זה הסבר העומק לאחד הסיפורים הקשים בתנ"ך – עקרות. כתוב כך:

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

רש"י: "ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה".

רגע, למה צדיק בן צדיק זה יותר? רבקה לא ראויה לשבח על מסלול חייה? וכך ציטט לי יעקב, מתוך כתביו של הרב אליהו דסלר ("מכתב מאליהו"). תראו איזה עיקרון חזק:

"גדלות יצחק הייתה בזה, שאף על פי שהיה בן אברהם, לא הסתפק במה שהתחנך אצל אביו גרידא, שזה יכול להיות חיצוניות והרגל בלבד, אלא עמל לעשות הכל לשלו – לקניין פנימי ועצמי שלו, ובנה בניין חדש בכוח עצמו לבד. ובזה גדולה מדרגת צדיק בן צדיק מזו של צדיק בן רשע, אשר לא הוצרך להתעלות מחינוך והרגל חיצוני כדי להפכו לפנימיות ועצמיות שלו".

זה דבר שקשה להפנים, כי תרבות הריאליטי נכנסת אלינו פנימה. גם אנחנו רוצים וואו, סיפור, חידוש, ריגוש.

השנה בכנס "פנימה" הופיעו אומנים דתיים מבית, וקיבלתי על זה תגובות חיוביות רבות, של יצירה ותרבות מתוך הציבור הדתי ולא רק מבחוץ. ואז הגיע עוד שלב בסיפור. את כל מה שאמרתי פה, אמרתי לאחרונה באולפנה בכפר פינס. בסוף השיחה ניגשו אליי קרובות משפחתו של הזמר יוחאי בן אב"י. הן סיפרו שהוא מחנך בישיבה תיכונית ובתחילת השנה הציג את עצמו בפני התלמידים שלו ככה:

"אחרי הצבא טסתי להודו לנקות את הראש. נפגשתי עם כל מיני 'גורואים' והגעתי למקומות הכי נמוכיםבאחד ממסעותיי מצאתי את עצמי שרוע על רצפה של פאב. הסתכלתי מהחלון וראיתי כוכב בשמיים, והכוכב כאילו נצנץ אלי ואמר לי 'תראה איפה אתה נמצא! כולך רפש וטיט. למחרת הלכתי ברחוב ופתאום שמעתי מנגינה מוכרת 'עם ישראל חי' הלכתי אחרי הקולות, והגעתי לבית חב"ד, הנחתי לראשונה תפילין ומאז חיי השתנו ונהייתי עובד ה' בשמחה, ואני הרב החדש שלכם להשנה". כל התלמידים מביטים בו בעיניים פעורות. וואו. ואז הוא אומר: סתם. לא נכון. גדלתי בכפר פינס, למדתי בבית ספר תחכמוני בחדרה, אחר כך במכינה בכפר סבא ובמדרשייה בפרדס חנה, בישיבת ההסדר בחיספין והייתי חייל בגבעתי. כל התלמידים מתאכזבים. מה, זה הכל? איזה משעמם.

אז זהו, שזה לא משעמם. ואז יוחאי שולף גיטרה ושר לתלמידים שלו את השיר שלו שנקרא "דתי מלידה". זה שיר מחאה, כך הוא מגדיר אותו. תקשיבו למילים:

אני דתי מלידה. מה, זה רע?
לא טעמתי חזיר, לא למדתי כפירה,
מעולם לא כִּתַּתִּי רגלי בין כתות,
מימי לא חיפשתי עצמי בין דתות.

לא, לא התעוררתי אחרי הצבא,
אין לי הילה של חוזר בתשובה,
דתי מלידה, ואני מאושר!
שמעוני אחי, הנה אני שר!

מתפלל במניין באופן קבוע,
מתחת בגדיי לא תמצא קעקוע,
אין לי סיפור לספר לעולם,
אני סתם איש פשוט, ממש כמו כולם.

סוד קטן אגלה אם תסכימו לשמוע,
גם דתי מלידה יודע לדמוע,
גם הוא נופל וקשה לו לקום.
גם בעיניו העולם לעיתים קצת עקום.

לריבונו של עולם אני די מוכר,
לעיתים מתבלבל, ומרגיש מנוכר,
מתרחק מתקרב, הולך ובא,
גם דתי מלידהוגם בעל תשובה.

***

עד כאן. בואו נסכם את המסע שלנו בין ארבע נקודות בלבד מתוך היום העוצמתי שלפנינו:

שנזכה לאכול ביום שישי מתוך שמחה, זו סעודה שהיינו צריכים לעשות ביום כיפור מרוב שמחה על קיומו,

שנזכה להגיד י"ג מידות וגם לחיות את י"ג מידות, להיות אנשים שאלה המידות שלהם: רחומים, חנונים, גדי ליכטים…

שאבינו מלכנו יעשה למען הרוגים על שם קודשו, כמה קשה, משפחות שיושבות שבעה לתוך יום כיפור, שהטוב ינצח בקרב,

ושנזכה כולנו – משעממים ואפורים שכמותנו – להבין שכל אחד הוא וואו, וכל אחד הוא סיפור, וכל אחד הוא גם חוזר בתשובה.

גמר חתימה טובה, תודה רבה.

******

לחצו כאן לצפות בשיעור הכנה ליום כיפור מהשנה שעברה

********

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה" בירושלים. בשבוע הבא, חג הסוכות, השיעור לא יתקיים. בהושענא רבה יום ג' 10/10 יתקיים שיעור ב-1:30 בלילה. השיעורים מופיעים באתר "ליבא". לקבלת עדכונים ושיעורים מומלץ להצטרף ל"ווטסאפ היומי" – יש לסמס את שמכם למספר 052-5940059)

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. כל מילה של סיון מרגשת אותי,
    תודה!

    נחמה גורמן
  2. מרתק

    בית אור ניסים
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *