בטור הקודם כתבתי על מחשבות שהתעוררו בי בבתי הכנסת של מנהטן. בטור הזה אני רוצה לגעת בחוויות, בעצם בחוויה אחת מרכזית מבית כנסת נוסף בעיר, אבל הפעם המבט אוהד פחות, ומודאג יותר.
ביום השני של ראש השנה צעדתי בנחת, לאחר תפילת שחרית ברחובות גריניץ' ווילג'. עשיתי את דרכי לוושינגטון סקוור, כיכר שיש בה תמיד תכונה רבה, והיא ייצוג די נאמן של תערובת אחת מאין ספור התערובות שיש בעיר – המהילה של חיי הסטודנטים עם התסיסה האמנותית והאנרכיסטית של העיר, בעיקר של אזור הווילג', וכל זה בתוך אותה אווירה זעיר-בורגנית ששולטת כבר במנהטן כולה. ממש בקרבת הכיכר ראיתי פרסומת מסקרנת וכשחציתי את הכביש גיליתי מולי מודעה שהודיע כי בתוך הבניין שוכן בית כנסת. נכנסתי.
בבית הכנסת להפתעתי רחשה תכונה רבה ואנשים רבים גדשו את החלל. הגעתי, כך הסתבר, בתחילתו של אירוע תשליך, אבל בקהל נראו רבים שהיו לבושים בלבוש סופי, ואכן, מהר מאוד התברר שמדובר באירוע יוצא דופן: טקס תשליך שנמהל בטקס זיכר סופי, טקס שמשמעותו הוא היזכרות באל, ודרך אותה היזכרות התקרבות אל הידע הצבור באדם, ידע שמוביל לעבר האהבה, לעולם ולאל.
הטקס עצמו התנהל באופן הרמוני, תחילה נערך הטקס הסופי, שכולל חזרה על שם האל ועל משפטי דבקות בו, כמו גם תנועה בעלת ממד אקסטטי, ובסיום הטקס נאמרו כמה מזמורים מתוך קבלת שבת. לאחר מכן יצא הקהל כולו, זה בעל האוריינטציה היהודית וזה בעל זו הסופית לכיכר הקרובה, ושם, לצד המזרקה נערך טקס התשליך. במהלך התשליך הקיפו המתפללים את המזרקה וגם השתמשו, למרבה ההפתעה, בהפרחת בועות סבון, בכדי להקיף את הטקס באווירה צעירה יותר ואולי בכדי לגשר בינה לבין העיר ניו-יורק, עיר שאינה סובלת, באופן עקרוני, שום דבר שאינו מנסה לבצע עדכון, שעיקרו, בימים אלו, הוא החיבור בין תרבויות ושפות שונות. שפת המסורת היהודית הייתה צריכה לשלב שפה אחרת, במקרה הזה צמד שפות – את השפה הסופית ואת שפת הרחוב.
ופה בדיוק טמונה הבעיה, בעיה קשה, לטעמי. כן, הטקס עצמו היה מעורר אהדה ובעל עומק. כן, כל המשתתפים היו שוחרי טוב ובעלי כוונות אמת ביחס לחיפוש עצמי וגילוף עדין של עולמם הרוחני, אבל שפות המדברות לא זו עם זו, אלא זו בתוך זו, לא יוצרות שפה חדשה, אלא מדללות כל שפה את רעותה. הן הופכות את מה שנצבר במשך הזמן והעמל לחומר דליל, אגבי, אפשרות רזה וחסרת כוח בשדה מלא בשפות כאלו הזקוקות האחת לאחרת בכדי לשרוד, ממש כמו התחושה שהעיר ניו-יורק משרה עליך ברגעים מסוימים.
הצורך האין סופי בחידוש ובשינוי, ב"פיוז'ן", הוא מה שניו יורק עושה בכדי להתיך יחד את אין ספור הקולות והפנים שהיא מכילה. העיר הזו היא הניסוי הגדול ביותר, ועד כה המוצלח ביותר, ברב תרבותיות והיא זקוקה לאותה התכה בכדי שחבית הנפץ של השוני וההבדלים תשהה מתחת לאדמה. אם השפות מתערבבות, התכונה הבעייתית של שפה בודדת, דהינו התכנסות וסגירות, אינה באה לידי ביטוי. אם כן, מדוע בחוויה הדתית הדברים צריכים להראות אחרת? מדוע שם ערבוב השפות יוצר התפוררות?
החוויה הדתית קשורה למשך, ולהתמסרות. או, במשוואה מדויקת יותר, החוויה הדתית עומדת על ההתמסרות וזו זקוקה למשך. בטקס המשותף שראיתי דבר לא הגיע לסיומו, בכל רגע שפה אחת הייתה צריכה לברר איפה אוחזת השפה האחרת. התכונה היסודית ביותר של החוויה הדתית נעלמה. ההתמסרות אינה אחראית רק על רגע התפילה, היא אחראית גם על ההצטברות הארוכה של המרחב הדתי. אותה התמסרות היא זו המובילה לכתיבה, לבנייה ולהלחנה על ציר הזמן. ההתמסרות אחראית על איסוף החומר ועל ההתנגדות לשכחה, היא מובילה את סיפור המשפחה וסיפור הקהילה, בונה את ההתפתחות ביחס לצרכי השעה והיא זו, בעיקר, שמטביעה את השפה הדתית ברקמות העמוקות ביותר של הנפש.
הצורה שבה החוויה הרוחנית טבועה עמוק באדם, הצורה שבה היא מגרה, מזכירה ופותחת דלת לחדר ובו מצבור רגשי ורוחני עצום, זה אולי המובן החשוב ביותר. בטקס הכפול שראיתי, כמה שהיה יופי באותה פתיחות, כמה שהיה מעורר מחשבה ומעורר לב לראות את הדיאלוג והסקרנות זה כלפי זה, כמה שהיה יפה לראות את היכולת לחבר בין דרכי מבע רוחניים, לטעמי הדלת הזו לא נפתחה. המצבור העמוק יותר, זה הנמצא בדם לא הצליח להתעורר. האם דברים אלו אומרים כי עלינו לעשות הכול בנפרד? חס וחלילה! האם דברים אלו אומרים שעלינו לא להכיר זה את טקסי האחר, את עולמו הרוחני? בשום אופן! אני מתרגש בכל מקום כזה, אלא שעלינו לתת לכל שפה את המקום שלה, עד הקצה, לתוך עומקיה, לתת לה להיות כולה, להתחבר ולשהות באותו עומק, למצות את החוויה שם ואז לצעוד לשפה אחרת ולתת לה את מקומה.
הרצון בערבוב תמידי, כמו ניו-יורק, מכיל רצון לשכחה ולהתחלה חדשה, מחיקה ובנייה מחדש. אבל במרחב הדתי הזיכרון הוא חומר מרכזי, וניתן לצאת ממנו ואליו ולתת מקום גם לשכן, מתוך היכרות הדדית ושותפות אמיתית, גם מבלי למחוק את השוני ובלי למהול אותו. יש שוני, והוא בדיוק מקור היופי.
