שיר של יום חולין

"שירה זה מצב תודעתי של התבוננות על העולם", אומר רועי זמיר, "כמו שכבה נוספת שאתה רואה, הדים שאתה שומע בתוך המציאות. אני זוכר שכבר מגיל צעיר דברים 'דיברו אלי', כשחוויית הילדות הזו לא אובדת ומתפתחת איתך בבגרות, היא הופכת להיות מפתח להויית חיים יצירתית". אורי וייל נפגש בתחנת התרבות הרביעית עם המשורר שרוצה שכולם יגלו את השירה הכמוסה בחיי היום היום
שיר של יום חולין

בגיל שמונה עשרה זכיתי ללמוד סדרת שיעורים ממוקי צור, חוקר הקיבוצים והעליה השניה. מהמפגשים האלה עלה שאחד המתחים בחיי הקיבוצים הוא מקומו של איש הרוח. כדרך העולם, פעמים רבות "איש הרוח" אינו הטיפוס היצרני ביותר, ולא פעם לקיבוצים הייתה שאלה מה לעשות אם אותה רוח שאינה יושבת בקנה אחד עם הפעלתנות, העבודה והיצרנות. שיר יפהפה של אריאל הורוביץ, "המכתב של רבקה לנעמי" (מצורף בהמשך), מתאר את המתח הזה בחייהן של נעמי שמר ואמה (אמו וסבתו של אריאל), בעת שביקשה נעמי לצאת ללימודי מוזיקה מן הקיבוץ.

המתח הזה צף ועלה בזכרוני בעקבות המפגש שלי עם רועי זמיר וההופעה איתו בנחלים. זמיר הוא כותב פורה, אדם עובד ומתפרנס ואיש משפחה. ובכל זאת, שאלת התפקיד של כותב ומשורר בתוך מקום מושבו בעולם ובכלל, צפה בצורה חזקה בשיחתנו ואף בהופעה עצמה. אולי דווקא משום שרועי הוא לא משורר מהסוג שממוקד בסצנה התרבותית, נראה שהוא מבקש להפוך את השירה לחלק מחייו אפילו יותר משהוא חפץ לפרסמה באמצעי התקשורת המקובלים.

זה התחיל כבר בהכנות להופעה. זמיר היה סקפטי לגבי הגעה של תושבי נחלים להופעה: "אנשים פה לא מתעניינים יותר מדי בדברים כאלו. עמוסים בענייני היום יום ורובם ככולם אנשי עבודה. יהיה קשה להביא אותם לערב תוכן". את מה שקרה לבסוף אתם מוזמנים לקרוא בהמשך.

השיר הראשון שרועי הקריא לי בפגישתנו האישית ביטא היטב את הקושי של "המשורר" בעולם (מי שמכיר את השיר הנודע של ויסלבה שימבורסקה באותו נושא, ודאי יופתע כמוני שרועי לא הכיר אותו):

מָה כּוֹתְבִים בְּקוֹרוֹת חַיִּים? // רועי זמיר

זֶהוּת זֶה בְּעֶצֶם לְהַגִּיד כְּמוֹ מָה אַתָּה
לְמָה אַתָּה זֵהֶה
בְּמָה גַּם אַתָּה אוֹתוֹ הַדָּבָר
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי
כְּמוֹ הַחוֹלוֹת, כְּמוֹ רְחוֹב בַּקְּרָיוֹת
כְּמוֹ גַּל שֶׁנִּשְׁבַּר
אִם יִשְׁאֲלוּ "מִי אֲנִי?"
אֲנִי צָרִיךְ לַעֲנוֹת מִדְבָּר,
פְּסִיק בְּאֶמְצַע מִשְׁפָּט,
שְׁנַת צָהֳרַיִם, קְצָת עֵשֶׂב בַּר
בְּשׁוּלֵי מִדְרָכָה לְיַד הַכִּכָּר
בְּקוֹרוֹת הַחַיִּים כָּתוּב כָּךְ וְכָך
זֶה הַכֹּל הֲבָלִים
תֵּאוּר מְיֻתָּר
שֶׁכֻּלָּם כּוֹתְבִים לְצָרְכֵי הַתְאָמָה
כֻּלָּם נִרְאִים שָׁם אוֹתוֹ הַדָּבָר
עִם מִסְפַּר שְׁנוֹת לִמּוּד
וּמִסְפַּר עֲבוֹדוֹת
וּמִסְפַּר תְּעוּדוֹת
וְתֵאוּר מְעֻקָּר

רָצִיתִי לִכְתֹּב שֶׁלָּמַדְתִּי מִסָּבְתָא
אַנְאָלְפָבֵּיתִית,
לֹא קוֹרֵאת,
בַּת הַכְּפָר
לָשֶׁבֶת אִתָּהּ עַל מִרְפֶּסֶת בַּקַּיִץ
לֶאֱכֹל אֲבַטִּיחַ לְהַבִּיט בַּנָּהָר
הָרְכָבִים עַל הַכְּבִישׁ עַל רֶקַע הָהָר
הַכַּרְמֶל, הָאוֹרוֹת, רוּחַ יָם וְשַׁלְוָה
לְהַבִּיט בָּעוֹלָם בְּהַרְבֵּה אַהֲבָה
לֹא לִרְדֹּף, רַק תָּמִיד לִהְיוֹת שָׁם עֲבוּר…
וְלָשֵׂאת בְּשִׂמְחָה אֶת הַלֵּב הַשָּׁבוּר

אִם הָיִיתִי יָכוֹל בִּרְשִׁימַת מַמְלִיצִים
לִכְתֹּב גַּם אֶת שְׁמָהּ וְאֶת שְׁמוֹת הָעֵצִים
עֲלֵיהֶם טִפַּסְתִּי מֵעָנָף לְעָנָף
וְשָׂרְטוּ אֶת גּוּפִי
וְנָתְנוּ לִי כָּנָף
לִרְאוֹת אֶת כָּל הַשְּׁכוּנָה כְּמוֹ צִפּוֹר
לְהַמְצִיא סִפּוּרִים וְלָתֵת לָהֶם דְּרוֹר
אִם הָיִיתִי צָרִיךְ לְצַיֵּן אֵיזֶה תֹּאַר
אָז אַבִּיר עַל אוֹפַנַּיִם
נוֹסֵעַ בְּזֹהַר
שֶׁל שְׁקִיעָה, אֶת הָאֹפֶק צוֹבַעַת וָרֹד
צָרִיךְ כְּבָר לַחְזֹר,
לְהַפְסִיק כְּבָר לִנְדֹּד
לֶאֱכֹל חֲבִיתָה, לְהָכִין שִׁעוּרִים
וּבְשׁוּלֵי הָעַמּוּד לְצַיֵּר צִיּוּרִים

זֶהוּת, מִי אַתָּה?
שֵׁם, כְּתֹבֶת, מִסְפָּר
נִכְנָס לְתַבְנִית,
תַּכְלִיתִי, מְסֻדָּר
כביכול

זמיר מספר שבאחד מראיונות העבודה שלו הוא צירף את השיר לקורות החיים. לצערו, הדבר לא התקבל כתוספת משמעותית.

תיאור ה"זהות" של זמיר בשיר, עם המבט הפלאי על העולם, מתאימה מאוד לחווית המפגש הראשונה שלו עם השירה אותה הוא תיאר בפני: "מחברת השירים הראשונה שלי נכתבה בגיל מאד צעיר, כיתה ד' כבר. שירה היא מצב תודעתי של התבוננות על העולם, כמו שכבה נוספת שאתה רואה, הדים שאתה שומע בתוך המציאות. אני זוכר שכבר מגיל צעיר דברים 'דיברו אלי', אפילו הצעצועים. כשחוויית הילדות הזו, שדברים מדברים אליך, לא אובדת ומתפתחת איתך בבגרות, היא הופכת להיות מפתח להויית חיים יצירתית ועשירה".

היה לי מאתגר לשמוע על נקודת התחלה כזו לכתיבה ויצירה. אצלי, ואצל רבים מהיוצרים הקרובים לליבי, היצירה נולדה ממשבר, בעיקר סביב גיל הנעורים. השירה אצל רועי התעוררה כיצירה מעשירה ומשמחת ברצף מהילדות. עם זאת, כפי שעולה בשיר, אולי המשבר הגיע אחר כך, כי בהמשך נוצר פער בין עולם "השירה" למציאות ה"מעשית" שלא תמיד משתפת פעולה.

להעז לדבר פנימה

הפער בין העולם שהשירה מביאה איתה לבין המציאות היומיומית עלה גם לקראת סוף שיחתנו, בו שוחחתי עם זמיר לגבי החלום שלו, מה היה חפץ לעשות עם עולם השירה שלו. זה התחיל מתהייה שלי, האם, למשל, בבית הכנסת של היישוב, הוא מרגיש שהוא מצליח להביא משהו מהשירה הפנימית שלו.

"תחשוב על זה שלפני 500 שנה, קבוצה בצפת התחילה לשיר 'לכה דודי' בתפילה. עולם הפיוט נולד כאשר משורר היה יכול להגיע עם שיר לבית הכנסת ולהגיד 'בואו נשיר את זה'. לצערי התפילה שלנו קצת התאבנה. יש לנו הרבה מרחבים של יצירה והתחדשות, אך לבית הכנסת זה כמעט לא מגיע".

לאחר ששאלתי על חלומו בהיבט היותר רחב, הוא שיתף אותי בשאיפה הבאה:

"הייתי רוצה לעזור לאנשים לגלות את הרובד הזה של החיים, של השירה. השירה של ההורות שלהם, השירה של ההליכה בטבע, השירה של העבודה שלהם. לעזור לאנשים להרכיב משקפיים של חוייה מהדהדת, עמוקה, נוגעת, שיש בה נוכחות חזקה. לייצר את השיח הזה בין אנשים. זה משהו שמאוד חסר היום. על מה אנשים מדברים כשהם נפגשים? כמה פעמים אנחנו מעזים לדבר פנימה, מעבר ליומיומי? זה קורה לי קצת בחיים עכשיו, אך הייתי שמח לפתח את זה הרבה יותר".

לאותו ערב של מפגש-הופעה משותפת בגינה של משפחת זמיר הגעתי עם ציפיה לאכזבה, בעקבות החשש והסקפטיות של רועי. צפיתי לקהל ״קשה״. בפועל, ערב התרבות הנדיר הזה בנחלים כנראה הוציא מהמחתרת כמה אנשים ממש מופלאים שמתגוררים שם. שלושה מהם – משורר ופסיכולוג (שורי חזן), איש חינוך ואשתו, מדריכת ההורים (משה ותמר הרשקוביץ) – היו בין אלו שבלטו לי באותו ערב במאור פניהם. אני עוקב בהשתאות אחריהם מדי פעם מאז בפייסבוק, שם הופתעתי לגלות שתמר חובקת ספר פרוזה ראשון: "שאריות חיים". אני לא יכול להעיד האם ההופעה הייתה מוצלחת, אך אני חושב שבהחלט היה משהו מאותו חלום שזמיר מכוון אליו באותו ערב, מה שגרם לי לקוות שהקהילה הזו, והעולם בכלל, יידעו לאמץ את אנשי השירה והרוח האלו אל חיקם.

אל השירים

מבין שירי היה לי די ברור שהשיר שאניח כאן הוא "בגוונים של היום יום". הקשיבו למילים והקשר נראה לי יעלה מאליו:

בגוונים של היום יום // אורי וייל

לפעמים מספיק ערב אחד איתך בשביל לשכוח
עייפות שמכה אותי פתאום בקץ כל הימים
כשרודפים ולא מרפים לי כל החלומות
שנדחפו להם לאט מתחת לחיים.

שעמום מכה, רוצה יותר מכל רגע,
כועס על עצמי איך נתתי שנים לעבור.
האם מותר למצוא גם אושר
בגוונים של היום יום?

לפעמים אני מתחפר בך, כמו רוצה לברוח
מניסיוני ללחום בכל פגע ומשחית.
חלומות כבר התבדו
כמעט כבר ורגליי כשלו
אני צולע על חצי תאוותי.

שעמום מכה, רוצה יותר מכל רגע,
כועס על עצמי איך נתתי שנים לעבור
כאבים גדולים יש בעולם
חלומות שטופים באור-
האם מותר למצוא גם אושר
בגוונים של היום יום?

ואת מזכירה לי שזה דווקא מה שאהבת לי בעיניים
כי גם הלב שלך מתגעגע ולא מסתפק
ושבמקום ליפול אל המסגרת
אפשר לפרש את החלום אחרת
שומר גבוה מעל הגשר
הצר של המציאות.

כי השעמום הזה גוזל לנו טוב מכל רגע
ואם אין כעס יש מקום גדול עוד לחלומות
שבצילם נצעד ביושר בגוונים של היום יום
שבצילם נצעד ביושר בדרכים של היום יום

אה, וכדאי שתדעו, גם רועי זמיר עצמו הוציא פעם דיסק של שירים מולחנים. מדי פעם, בערב שישי, אני שם את השיר הזה שלו "אצל מוריס". נראה לי שתוכלו לזהות בשיר את אותה נקודת מבט "שירית" על העולם עליה דיבר רועי. האזנה נעימה.

לתחנות התרבות הקודמות של אורי וייל

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *