רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

פרשת "וישלח". יעקב אבינו במוקד הפרשה, ומלפנים ומאחור – צרות. יעקב סיים עם לבן ועכשיו מולו עשו. אחד, חותן (לבן הוא האבא של רחל ולאה), אחד אח (יעקב ועשיו הם הבנים של יצחק ורבקה), ועם שניהם – היחסים מורכבים. מישהו אמר לי השבוע שעבורנו אלה רשעים מפורסמים, לבן ועשיו, אבל עבור יעקב הם קודם כל החותן, אבא של אישתו, והאח הביולוגי, האח התאום. זה רק קשה עוד יותר, ובכל זאת – הוא צריך להתמודד איתם.

שמתי לב שתמיד אנחנו פה בשיעור, ובכלל כשלומדים בעולם את פרשת וישלח, מתמקדים ביעקב. איך הוא התכונן, מה הוא אמר, כיצד הוא נערך, וחשבתי לנסות להסתכל השבוע על הפרשה מכיוון אחר, מעשיו. תמיד אנחנו לומדים מיעקב, מה צריך ללמוד ממנו, והפעם – מה צריך ללמוד מעשיו, ובעיקר מה לא צריך ללמוד מעשיו?

אגב, חכמינו מזהים את עשיו כאבטיפוס של התרבות הרומית, הנוצרית, של התרבות המערבית, הכנסייה הקתולית, כלומר ה"עשוויות" עדיין משפיעה מאוד בעולם, ואנחנו צריכים להיערך למפגש איתה, ממש כמו יעקב אבינו. אז מי אתה, עשיו? מה מאפיין אותך?

1. כבוד, גינונים, תארים

המאפיין הראשון שאי אפשר להתעלם ממנו, ולא צריך פרשנים כדי לאבחן אותו, הוא הכבוד. עשיו "חולה כבוד", או לפחות ככה יעקב מעריך. הוא לא מפסיק להחמיא ולהתבטל ולהשפיל את עצמו ולרומם את עשיו.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

נקפוץ להמשך הפרשה, זה מלווה את כל ההכנות:

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

מה פשר ההתנהגות הזו? מה עשיו רוצה? למה החנופה תעזור? ובמילים אחרות – למה אנחנו צריכים שיתחנפו אלינו לפעמים?

אבן עזרא: וידברו עמו בדרך מוסר העבד

רמב"ן: להוציא את המשטמה מלבו

אור החיים: שבזה יסיר שנאה וקנאה

האם אנחנו נגד כבוד? מכירים את המחלוקת בין שתי שיטות המוסר? "אני אפס" (בן ארצי) מול "גדלות האדם". מחנכים ומומחים רבים אומרים שהיום צריך – "גדלות האדם". האדם צריך כבוד, זה מצוין, להחמיא לעצמנו על דברים טובים, לקבל פידבקים מעולים מהסביבה, מה שקשור לדברים חיוביים, לכבוד ה', "ובכן תן כבוד לעמך". אבל פה – זה כבוד מזוייף. יש פה שקר, עשיו לא באמת כזה מכובד, הרי בפועל, ממש באותן שניות, יעקב גם מדבר אמת על עשיו. איפה? בתפילה. לה' הוא לא משקר, לו הוא אומר את האמת על אחיו, לא אדוני ולא עבדך, אלא:

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.

(רק תשוו את זה למפגש אחים אחר, המפגש בין משה ואהרון – משה מתבשר שהוא הולך להוביל את מהלך הגאולה, וכשאהרון מגיע, מה מסופר לנו עליו? "וראך ושמח בלבו". הוא באמת שמח שאחיו עולה לגדולה, לא כמו כאן שיש קרב מי הבכור ומי הבכיר).

אגב, יש פרשנים שאפילו טוענים שזה מוגזם, שיעקב נענש אחר כך כי השפיל עצמו. יש ביטוי בספר משלי שאומר "צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" ויש פרשנים שאומרים שזו הסיטואציה שנוצרה כאן, וזה לא אמור להיות כך. אסור להתחנף ככה לרשעים, מבחינה קוסמית הצדיק לא יכול להתנהג ככה כלפי הרשע, כאילו לכבד אותו.

אבל רגע שוב אנחנו נסחפים אל יעקב, בואו נדון בעשיו ובנושא הכבוד – למה הכבוד שלנו כל כך חשוב? כשאני מנחה מנחה אירועים אז זה, ״כבוד זה וכבוד זה״, ואחר כך לא הזכרת שזה וזה נמצאים כאן, וזה עוד כלום לעומת הדיבורים – צריך לכבד את ראש המועצה לדבר, גם את הסגן, גם את יו״ר ועד העובדים, גם את… קהל שבוי, בא לשמוע הופעה, למה צריך נאומים וכל אחד עולה – ברשות כבוד זה וזה, ברשות כבוד זה וזה… אבל זה עוד לא נגמר, מי יעלה לדבר ראשון? מאחורי הקלעים דיונים, ויכוחים, וקל לי ללעוג לעסקנים, אנשי ציבור, מה עם עיתונאים? בלי קרדיט, קרדיט כללי, קרדיט שם, קרדיט תחום! היום זה נראה לי מגוחך, אז זה היה עולם ומלואו.

זוכרים את השיר של אביתר בנאי ״גנב״?

גנב / אביתר בנאי

תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה
כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם

העולם הזה האדום האדום הזה

(עוד נגיע לאדום-אדום הזה, אבל בינתיים, אני חוששת שאנחנו עושים "שיימינג" לעשיו. איך אנחנו מדמיינים אותו? רשע מרושע. ובכן):

2. "רשעים מרשימים"

איך אתם מדמיינים את עשיו? בריון כוחני, רשע וטיפש עם רובה? תחשבו שוב. לדמיין את הרוע בצורה כזאת זה פשטני מדיי.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

שימו לב, עשיו אינו לבד. יש לפחות 400 איש שמעריצים אותו, הולכים עמו, נוהים אחריו. בספרי ילדים זה מצויר מאוד פשוט – הצדיקים צדיקים, והרשעים – רשעים (אתם יודעים, יש את הדמות של חמודי, שמפרסם את כללית, חברה שלי סיפרה שהייתה עם הילדים בתל אביב, ופתאום מודעת ענק: אימא, חמודי בלי כיפה), אבל המציאות היא לא ספרי ילדים, איך אתם מדמיינים את עשיו? זה לא כל כך פשוט כמו שאתם מדמיינים. הוא הרי היה אישיות שסועה, מצד אחד הוא גדל באוהל של יצחק, ראה אנשים גדולים, מצד שני הוא עבר את כל העבירות החמורות, לא ידע לשלוט בעצמו. היו לו חסרונות אדירים, אבל היו לו גם נקודות של אור, שבהן הוא הצטיין, אולי אפילו יותר מכל אחד שיושב כאן, חז"ל מציינים שני תחומים שבהם הוא הצטיין במיוחד:

"ויירא יעקב מאוד ויצר לו – אמר: כל השנים הללו יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עליי מכוח ישיבת ארץ ישראל. כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עליי מכוח כיבוד אב ואם" (בראשית רבה)

חז"ל אומרים כי לא היה בהיסטוריה אדם שכיבד את הוריו כמו עשיו, הוא היה עושה זאת בבגדים מיוחדים, וזה חלק מכל השניות הזו אצל עשיו – לקח נשים נוכריות וזרות שציערו את הוריו, ובגיל 40 רצה להתחתן עם צדיקה, כמו שאבא שלו עשה בגיל 40. חז"ל משווים אותו לחזיר כי כמו שלחזיר יש גם סימני טהרה וגם סימני טומאה, נראה עשר אבל זה לא ככה מבפנים – אז ככה זה גם אצל עשיו. זה מבלבל, מורכב, וזה אומר שהעולם מבלבל ומורכב.

פרשנינו בכל זאת מנסים להסביר מה קורה פה, הרב יחזקאל סרנא, שהיה ראש ישיבת חברון, מזכיר פרט חשוב: הראש במערת המכפלה והגוף בחוץ. כלומר בראש הוא ידע, אבל ביישום החוצה – לא הצליח ליישם. כמה זה שכיח, אדם יכול לדבר באופן מרשים, אבל לא ליישם שום דבר. אדם יכול להיחשב מנהיג רוחני, קואוצ'ר, מנטור, מנהיג, גם רב, "גיבור תרבות". רק בתקופה האחרונה כוכבים, מפורסמים, עיתונאים ידועים פה בארץ ובעולם – כל אותם עיתונאים כוכבים מפיקים אנשים כרוכים אחריהם הרבה יותר מ-400 איש – ומה מתברר? שהם לא גיבורי תרבות כי "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אתה צריך גם ליישם, לא רק הראש במערת המכפלה.

הרב אליהו דסלר, מחבר מכתב מאליהו: "עשיו, מייסד שיטת הצבועים המתקיימת עד היום, עשיו המבקש לעשר תבן ומלח בשעה שבסתר עובר עבירות חמורות, עשו המדקדק במסורת המשפחה ונושא אישה בן ארבעים שנה, הוא שחידש המנהג שאפשר לעשות כל עברות שבעולם ולהיות עם זה איש נכבד שמעולם לא אירע לו 'סקאנדאל'. ה'ג'נטלמן' הזה הוא כולו שקר, וכל מה שעושה הוא חלק המשמש כלי לחיים המזוייפים חיי השקר שלו".

ודבר זה אנו רואים עד היום הזה, העמים צועקים בשם אהבת אדם כידוע, וגם חמלת צער בעלי חיים, והם הם העושים פוגרומים וכו',

איך הוא נראה לכם? ממש לפני שהגעתי – אוסקר גרונינג, בן 96, ייכנס סופית לכלא, היום אחר הצהריים נדחה הערעור שלו, האיש היה רואה החשבון של אושוויץ, מעורבות ברצח של כ-400 אלף בני אדם, בית משפט בצפון גרמניה פסק שהוא יכול למרות הגיל להיכלא, הוא לא הרג במו ידיו אבל היה פעיל, ובין היתר אסף את הכספים של כל האסירים שהגיעו למחנה ברכבות, וגם רכוש שהשאירו מאחור, ודאג להעביר הכול לשלטונות הנאצים, כנראה משפט אושוויץ האחרון בהיסטוריה.

3. "האדום-אדום" כתפיסת עולם

איך יעקב יודע ומכיר את אחיו ואיך לתפוס אותו:

וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.

רש"י: ורווח תשימו – עדר לפני חברו מלוא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון. (שיהיה תוהה)

כל תעשיית הפרסום והשיווק מסתתרת פה. לשים רווח. יש את המוצר עצמו, יש את האריזה, העטיפה, איך מגישים לך, איך מוכרים לך. עשיו צריך את הגימיקים האלה, צריך שייפנו אליו ככה. במילה אחת – תדמית.

יש פרשן ושמו רבי יוסף בכור שור, הוא ישב בצרפת במאה ה-12 ומסביר כך את התפיסה של יעקב, מה הטריק שאמור לעבוד פה על עשיו:

בכור שור: "ורווח תשימו – כדי שיראה לו דבר גדול, שיפגע ויחזור ויפגע".

עוד, יותר גדול, שניים במחיר אחד, כשלומדים תקשורת יש רשימה של "גורמים מאיצי מכירות", למשל: מותג (אדידס), מחיר (יותר יקר – יותר איכותי, יש לי הרצאה ואומרים 10 שקלים בכניסה, זה לא מכובד), מיקום (תורה שלמה, איפה דוחפים מה, איפה אני שם פרסומת – משפיע עלינו, ידוע שליד הקופה בסופר הכי קל לקנות כי תקועים שם וכי אלה מוצרים קטנים), ידוענים (פרזנטורים, אדיר מילר מכבי), לוגו (לא נקנה מוצר שאין לו לוגו), חדשנות ("זו לא הגרסה הקודמת, אתה חייב להתעדכן"), הפתעה (״וואו, אתה לא מאמין״), לחץ חברתי (לכולם יש, גם אתה חייב, זה עד גמר המלאי, תזדרז), ארץ הייצור (זה מיפן, או – זה מסין), מבצעים (קנה אחד קבל שניים). כל התעשייה הזו לא עובדת כדי שנקנה מה שאנחנו צריכים, מה שבאמת דרוש לנו, אלה כדי לבלבל אותנו, לשים לנו רווח, שנלך אחרי החושים ולא אחרי השכל. אבל בסוף אחרי כל המיתוג והיחסי ציבור? שימו לב לדבר מדהים שכותב הרב יחזקאל לוינשטיין:

הרב יחזקאל לוינשטיין: "'רווח תשימו בין עדר לעדר' – כלומר, מה השביע את עינו של אותו רשע? כלום. אוויר. רוח. דמיון שאין בו ממשות, אבל יוצר נפח ומטעה את האדם. לכן שמים יד על העיניים בקריאת שמע, כדי להיזכר שהמציאות המוחשית מול העיניים מבלבלת".

שימו לב, רווח לא במובן של profit אלא במובן של space.

ואיפה זה מתחיל? כבר במכירת הבכורה, "הלעיטני נא מן האדום-אדום הזה", יותר קצר להגיד נזיד, אבל זו מילה יפה, צריך לחפש אותה, לחשוב עליה, התפיסה שלו מאוד חזותית, ילדותית, גסה, פשטנית, מוחשית – פעם זה "אדום אדום" ופעם זה "רווח רווח". קל לעבוד עליו באמצעים ויזואליים.

4. זה לא עשיו, זה "שרו של עשיו"

אנחנו כבר במתח לקראת המפגש, הכול מוכן, אבל רגע, יש עוד לילה שבו קורה מאבק דרמטי: חנן פורת כותב שזה כמו אדם שהולך לו בדרכו ופתאום נפערת מולו תהום עמוקה, הוא מציץ ונרתע ומגלה שכל הדרך שהלך בה – היא רק קליפה דקה שמתחתיה לבה רותחת שהוא לא ידע על קיומה. זו פרשה שלא היינו שמים לב לחסרונה, היא קוטעת את הצרף כדי לחשוף מה קורה מאחורי הפרגוד.

נחמה לועגת לפרשן שכותב שזה שיגרון כי הוא שכב כל הלילה באפיק הרטוב של הנחל והיה לו קר, אז למחרת הוא צולע, להבדיל יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם פיזית התנהל קרב או רק נבואה, היא שואלת מה שאנחנו נשתדל לשאול: מה הסיפור הזה בא ללמד אותנו? יש אנשים רבים שרוצים ללמד את התורה, צריך להשתדל שהתורה תלמד אותנו. אז מה קורה פה?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

רש"י: שרו של עשיו

מה זה שר של אומה? לכל אומה יש שר, יש מהות רוחנית, מאבק בין אידיאות ואז בפועל מאבק בין אנשים, יש קרב רעיוני, נאציזם, פאשיזם, קומוניזם, המהפכה הצרפתית, זו רוח שמובילה עם, תודעה

מה תפקיד הרוע, העשיו?

וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר: אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

רש"י: לא יעקב – לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמייה, כי אם בשררה וגילוי פנים.

לגלות מי אתה באמת זה לא העתק-הדבק, היה אברהם, היה יצחק, ועכשיו – יעקוב זה ממש מלשון לעקוב, תחשבו על השם הזה לבד רגע, כבר כל כך התרגלנו שלא חושבים "יעקוב" – ועכשיו אומרים לו: תפסיק לעקוב. אתה ישראל, יש לך משלך, אתה ישר, וזה קשור לאלוקים.

הרב שבתי סבתו כותב על כך: ״תפקיד היצר הרע הוא להעלות אותנו לדרגה חדשה, יעקב עולה מהצורך להשתמש בדרכים מפותלות אל מלחמה חזיתית, פנים אל פנים, בקומה זקופה וישרה, הוא הופך מיעקב לישראל, מדרגת 'עקב' לדרגת 'ישר', המלאך לא מברך את יעקב אלא משנה את שמו, כי הוא לא מבשר לו שימשיך להצליח בשיטות העורמה הקודמות, אלא מבשר על שינוי באופן מלחמותיו, ובמיוחד כעת מול עשיו – יש להתייצב בקומה זקופה ובאופן ישיר.״

לומדים פה מעשיו המון. עשיו מזכיר לנו מי אנחנו, גם פרטית וגם לאומית.

זה אחד הפחדים שלנו, להפוך מיעקב לישראל, ולכן יש עשיו בעולם. הרוע תפקידו לחשוף מי אנחנו –

הרוע זה לא רק טרור, מלחמה ושואה, אלא למשל מחלות. אתמול נפטרה חני וינרוט, חנה בת יפה, שהפכה לוחמת, סמל לאלפים, בריאים וחולים. יושבים פה אנשים שחיזקה אותם, אפשר לכאורה להגיד – תראי מה המחלה מוציאה ממך, לא ידעת שיש בך כאלה עוצמות, ובספר שלה "עולם הפוך ראיתי" היא כותבת תובנה עמוקה מאוד לדעתי על הנקודה הזאת, אל תבוא ותגיד למישהו אחר "שרו של עשו" מוציא ממך:

"חשוב לי להדגיש שאת ה'פטנט' לבחור בטוב, אנחנו יכולים לתרגל רק על עצמנו. אם מישהו מנסה ללמד אותי שהמחלה היא מתנה, אכעס מאוד. לא כדאי לו לעמוד קרוב אליי. אני לא אומרת שזה לא נכון, המחלה בהחלט מביאה לאדם הרבה אמת, אבל עדיין, יש דברים שמותר לנו לומר לעצמנו ולאחרים אסור לומר לנו. אישה יכולה לומר 'איזו שמנה אני', אבל אוי ואבוי לבעלה אם הוא יאשר זאת. כשמישהו מתלונן על סבל – הוא לא זקוק שנלמד אותו כמה ברכה יש בו. זה לא התפקיד שלנו, תפקידנו להזדהות, להשתתף בכאב, לא לגמד אותו. אבל כשהקושי הוא אצלנו – אז בינינו לבין עצמנו כדאי להשקיע מחשבה ולמצוא את הטוב שבקושי". (חני וינרוט)

זו תובנה עמוקה לדעתי – אתה לא בא למישהו אחר ואומר "הניסיון מחשל אותך", אתה אמפתי, מכיל, עוזר, הצרה שלו היא הבעיה שלך, אבל כשלך קורה משהו קשה, נסה את הכיוון הזה, נסה לראות איך אתה צומח מזה. ועכשיו אפשר להגיד לחני, היא צמחה מזה, והיא הצמיחה אחרים.

5. "אתנהלה לאיטי"

עכשיו אנחנו מגיעים לשיא, לרגע המפגש. אין מלחמה אלא סוג של פיוס. אולי המתנות והדורון והשי עבדו, אולי התפילה, אולי ההיערכות למלחמה, אולי המפגש עם שרו של עשיו. בסוף, זו התוצאה:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

ואחרי המפגש הנרגש בין שני האחים, שמסתיים בחיבוק ובבכי ולא בחרבות, עוד הפתעה. עשיו מציע שותפות:

וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

רש"י – בשווה לך.

אבן עזרא: לא אזוז ממך.

הכתב והקבלה: כשני אוהבים.

מה קורה פה לעשיו? מה זו ההצעה הזו? אנחנו מלווים את יעקב שפוחד להרוג או להיהרג, ופתאום עשיו מציע איזו שותפות, איזו הליכה משותפת. מה קורה פה? ובכן, זה לא פחות מפחיד. כמו שיעקב התכונן לדורון, תפילה ומלחמה, גם לעשיו יש טקטיקות שונות ומגוונות, להבדיל: בוא נהיה יחד, שווים. הבן איש חי משווה את זה לימינו (נפטר ב-1909) פעם אומות העולם רצו רק להרוג ולרצוח, כמו עשיו, אבל עשיו מציג פה כיוון אחר:

הבן איש חי: "העניין הוא על דרך שעינינו רואות עתה חדשות בארץ: בתחילתה היו באים על ישראל בחרב שלופה להעבירם על דת בתוקף ויד רמה, שאם לא ישמעו להם יהרגום וכן עשו, אך באחרית הימים נשתנה דעת קליפת אדום בדבר זה, ובאו עליהם בפה רך, ובריצוי וחברה, שנתנו להם חירות והשוואה אחת עימהם בשררה ומקנה וקניין ונחלת ארץ, כדי שעל ידי כן ילמדו ממעשיהם ויעזבו תורה ומצוות, ובעוונותינו הרבים זאת העצה עלתה בידם במקצת".

הבן איש חי ממשיך וכותב שם בהמשך שיעקב מבין את המזימה ובעצם אומר: לא מעוקצך ולא מדובשך, ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה – היא מלאכת הבירור של ניצוצי הקדושה, ולרגל הילדים – הם הנשמות שבאוצר גוף עד שיוולדו ויבואו כולם.

כל מי שניקר עד עכשיו שיתעורר, זה העיקר.

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

מי שמביא ילדים לעולם "פוגע" בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת "מפסיד" שביעית מהזמן שבו הוא יכול לקנות דברים (לא להרוויח כסף ולא לבזבז כסף). מי שלומד תורה "מבזבז" זמן שבו היה יכול ללמוד מקצוע פרקטי יותר. אתם מבזבזים עכשיו זמן, מה אתם עושים פה? לכו תלמדו משהו מועיל, לכו תעבדו עוד שעה. מול התפיסה התועלתנית הזו מופיע בפרשה אחד הפסוקים היפים בתורה.

יעקב אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. אני גם מתקדם, אבל יש לי קצב אחר. אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה (הפרשנים מסבירים שזוהי מלאכת התורה, המצוות, השבתות והחגים) ולרגל הילדים (כלומר, הקמת משפחה וחינוך ילדים). יש לי ערכים שהם לא כלכליים ולא כדאיים, מסביר כאן יעקב, אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר עבורי. לקום בלילה לתינוק, להתחתן ולמסד קשר, להתנדב ולעשות חסד, לתת צדקה ומעשר, לעצור את השגרה ולפתוח סידור ולהתפלל, תקשיבו, כל הדברים האלה הם פשוט מסר מהפכני ומרדני נגד התרבות של עשיו. אבל לאורך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, או באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת.

"אתנהלה לאיטי" זה סודנו, על אשר אבוא אל אדוני שעירה, עד לגאולה, כשיעקב ינצח את עשיו, לא מתביישים להיות אחרים ולהיות עם סולם ערכים אחר.

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר