זו הייתה שנת 2000 וקנינו מחשב חזק ב-3000 שקל וכרטיס קול של פולסר וריברב דיגיטלי של לקסיקון ומיקרופונים וסטנדים וזוג מוניטורים יד שניה ופינינו חדר בדירה לאולפן ביתי. היו לי אז שני אלבומים חדשים על האש – "הגברת עם היהלומים" ו"דנה ראתה עבמ" – שכבר עשו כברת דרך על מכשיר האיי דאט. אבל מעבר לשני האלבומים הללו הראש טייל כבר בעננים ובמה שמעל לעננים: נקים לייבל. נעבוד על סרטים. נעבוד עם חו"ל. נעשה שיר חדש בשבוע. מגילת העצמאות נכתבה בשפה בינארית עטופה בשלל תוכנות סאונד צבעוניות ומרשרשות.

הבעיה הייתה עם הסאונד. כלומר, לכתוב שירים אף פעם לא הייתה הבעיה. וגם לנגן ולשיר היה ממש נעים וקל. אבל סאונד אף פעם לא למדנו והיום אני יודע את מה שכל מי שכן למד ולומד יודע: סאונד זה חתיכת סיפור טריקי ומתעתע שלא נגמר לעולם אלא אם כן נגמר לך הכסף או הדדליין.

אבל אז עוד חשבתי שאסדר את הסאונד תוך שבוע ולבסוף נתקעתי חצי שנה בתוך הסטודיו בלי להתקדם מילימטר ועם כאבי תסכול משונים (או שמא כאבי "לא קמת מהמחשב במהלך 180 הימים האחרונים") שהתחילו להפציע בכל מיני מקומות בגוף. וזה היה מאוד מאכזב ומאוד לא נעים.

וגם אחרי שהתחלתי ללמוד כמו בן אדם את התוכנות והכללים עדיין טעם מר ועקר היה עולה מימי ולילות העבודה שלי. אני זוכר שאמרתי לחבר חכם שחלק איתי את בעיית האולפן הביתי באותה התקופה שזה פשוט השלב ההכרחי של המתאגרף שעובד על המכה השמאלית עם יד ימין קשורה וחוטף וחוטף.

"אבל אל תשכח", ענה החבר, "להתיר מידי פעם את הקשר. אל תשכח שהעולם צריך אותך בשביל יד הימין החזקה".

מאז אני משתדל, בלי יותר מדי הצלחה, שלא לשכוח.

==========

כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר שלטעמי יעקב הוא אבולוציה חדשה של אדם ושל תודעה. האדם החדש הזה עובד בשני מישורים. שני תדרים. שני מסרים. ומנסה בכל דרך, חוקית או לא חוקית, יפה או מכוערת, גלויה או נסתרת, לתרגם את מבול ההשראה שעוטף אותו לשפה של הרחוב, הבורסה, הכוח והבשר.

זו דרך שעוברת בכישלון. באכזבה. בחוסר הסיפוק. ובתחושה המרה של פער שפשוט לא ניתן לגישור. אבל זה פער שרודף ולא מרפה. אם בפרשה הקודמת זו רבקה שמצילה את יעקב מציפורני עשו, אחרי ששלחה את בנה האהוב לגנוב ממנו את ברכת האב, בפרשת ויצא הפער נפתח במלוא כאבו:

מצד אחד המלאכים, הסולם, הבטחת האל, אהבת רחל המופלאה. אבל כשיעקב מנסה לשחק במציאות עם כל הקלפים השמימיים הללו מתברר שהרמאי הקטן לבן אוכל אותו בסיבוב ומסדר לו, נגד רצונו ונגד כל מערכת התנאים שיעקב הציב, את האחות לאה, את התחרות המתמדת בין שתי הנשים האחיות שמשגעת את הבית ועשרים שנות עבודה קשה בצאן ללא שום שכר ממשי ("הלוא נכריות נחשבנו לו", מתאוננות האחיות הבנות של לבן ש"נמכרו" ליעקב בשכר עבודתו). גם כשיעקב מנסה להרים סוג של "מעבדה גנטית" מאוד מתוחכמת בשביל להרוויח את חלקו בצאן, בסופו של דבר הוא נזקק למלאכים שיבואו ויצילו למענו את חלקו.

וגם אחר כך, כשיעקב בורח מלבן עם הנשים והילדים והרכוש שהוא הרוויח על פי התנאים המוסכמים בינו ובין הדוד הממולח, האחרון רודף ומשיג אותו על נקלה ויעקב צריך שהבורא בעצמו יבוא לבקר בחלום של לבן ולהגיד לו דיר בלאק לגעת בבחור הזה שיודע לדבר עם המלאכים אבל כאן על הארץ הוא קצת איטי בלברוח ובלרמות ובלהרוויח "כמו גבר" את מה שמובטח לו חגיגית ושמיימית מהגורם המוסמך ביותר.

מאוד מעניין הסיפור הזה על יעקב, בטח אם גם אתם, כמוהו, מנסים להשקיע את זמנכם במקצוע סולידי. כי בסופו של דבר צריך לעבור את כל הדרך הארוכה, המרה והמפרכת על הארץ בשביל שהשמיים המתוקים יבואו להציל אתכם. מסתבר שככה זה עובד.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר