על האחווה ועל התשובה

פרשת ויגש תשע״ח: הפרשות המספרות את סיפור יוסף ואחיו מבארות היטב את המושג ״אינטליגנציה רגשית״ ואת חמשת המאפיינים שלו, והן מהוות הדרכה שאותה אנחנו לומדים מדי שנה איך לספר מחדש סיפור באופן שיקדם אותנו ואת חיינו ולא יתקע אותנו בתוך לופ אינסופי. השאלה היא האם אנחנו מקשיבים?

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא

מוצאי חנוכה שמח. בשבוע שעבר דיברנו על חנוכה, ולא על פרשת השבוע. כך שדילגנו על פרשה משמעותית, פרשת מקץ, ואנחנו כבר בפרשת ויגש, אבל נדבר על שתיהן ביחד הערב, כי בעצם נפרדנו מיוסף בכלא, ואנחנו נפרדים ממנו בסוף פרשת השבוע אחרי המפגש המרגש עם האחים ועם אביו. כל המעגל נסגר, מהשפל של עבד בכלא המצרי מנותק ממשפחתו – אל האיחוד והחיבור לאחים ולאבא כמשנה למלך מצרים. מה הכי חשוב ללמוד מהסיפור הזה? ודאי לא את פרטי הסיפור בלבד. הסיפור עצמו מרתק וסוחף ומותח, אבל מה אנחנו לוקחים ממנו? האם יש כאן מישהו שהאחים שלו זרקו אותו פיזית לבור, שמלך מצרים הציע לו להיות סגן שלו? אנחנו לוקחים מהסיפור הזה את המסר שלו לדורות, ואנחנו נחלק את זה לשני חלקים. שני החלקים המהותיים שלנו הערב הם אלה:

מה התהליך שיוסף מעביר את אחיו? (תשובה); ומה התהליך שיוסף עובר בעצמו? (מסגור מחדש)

מה התהליך שיוסף מעביר את אחיו?

נזכיר קודם את העלילה, כי יש כאן גם כאלה שמבקשים שאספר את הפרטים שנראים לחלקכם מובנים מאליהם: ובכן, פרשת "מקץ" מתחילה בחלומות פרעה. יוסף פותר אותם אחרי שמזניקים אותו ישר מהכלא אל הארמון, ואז כיוון שהוא "מנבא" שנות רעב – פרעה מצווה עליו לבנות מערכת כלכלית יעילה לקראת האתגר הזה, יוסף מלמד את המצרים לאגור ולצבור, לחשוב על יום רעה, ואז הרעב מגיע ומכה גם בארץ ישראל. יעקב שולח את בניו למצרים להביא אוכל, חוץ מאשר את בנימין "פן יקראנו אסון". כאן מתחיל המפגש וכאן מתחיל התהליך שיוסף מעביר את אחיו:

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם? וַיֹּאמְרוּ: מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. 

אז יוסף זוכר את החלומות, זוכר – ולא אומר מילה. כמה זה קשה להתאפק ככה. הרי הנה, הם משתחווים לו, החלום התגשם. אבל הוא לא מתגלה, הוא מתנכר. דורות של פרשנים עוסקים בכך, הרי הוא מתעלל ביעקב, הוא נראה כמי שנוקם ונוטר, מדבר איתם קשות, איך הוא לא חומל עליהם ובפרט על אביו?

נחמה ליבוביץ' כותבת בחכמתה: 

"חכמי אומות העולם עד הזמן האחרון, אשר רבים מהם שנאתם לישראל קודמת למחקרם, רואים כאן עילה לתלות בה גדולת אמונתם על אמונתנו. שהרי כאן דוגמה מובהקת להתנהגותם של אנשי 'הברית הישנה': יוסף נוקם ונוטר כנחש, ואינו מוחל לאחיו שהרעו לו, אלא רוצה לשכך כעסו בהתעללו בהם ובראותו אותם מפרפרים בייסוריהם ובפחדם. אבל לא הנקמה הדריכה אותו, אלא הרצון לתת להם לשוב בתשובה שלמה".

כלומר, אם כעת הוא יתגלה והם יתנצלו – אין בכך כלום. הוא המשנה למלך מצרים, הם מפחדים ממנו, הם יתחנפו אליו, והם יהיו נבוכים ממנו כל חייהם. הרש"ר הירש אומר שהוא רוצה לחזור למשפחה אבל לא בתור שר, אלא כאח. לא באופן חיצוני אלא באופן פנימי. אז איך עושים את זה?

יוסף טווה פה עלילה מרתקת. הוא אומר להם כך: אני לא מאמין לכם, אתם מרגלים, תביאו גם את אחיכם הקטן שאתם מדברים עליו, ובינתיים – הוא גם שם אותם שלושה ימים במאסר. הנה התיאור: 

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

זאת סיטואציה קצת דומה למה שהם עשו לו. לשים אותם בכלא, בבור, לבודד אותם. זו גם הזדמנות לתת להם זמן לחשוב, להתבונן, להצטער, אולי קצת להבין מה עשו לו. ואכן, הופ, זה מייד קורה. כשדברים צריכים לקרות – הם קורים פה בשנייה, בלי עיכוב. תראו:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

יש פה "מידה כנגד מידה", או אולי "צרה כנגד צרה" (ראינו צרת נפשו – באה אלינו הצרה הזאת). שימו לב למילה הראשונה והמרתקת שמופיעה במשפט החזרה בתשובה שלהם: "אבל". מה זה אבל? זה סימן שמדובר בשיחה מתמשכת, כבר עשרות שנים. או שזו שיחה ביניהם בעל פה, או שכל אחד מנהל אותה עם עצמו בראשו, אבל כבר שנים הם לא שוכחים, ומעלים סיבות, תירוצים, דיונים, ופתאום – "אבל אשמים אנחנו". הם מכירים בחטא. מה שקורה כאן זה "פלאשבק", הבטה פתאומית אחורה, זיכרון מהעבר שמציף פתאום. התחננו – אז הם באמת לא שמעו, היו ממוקדי מטרה, לא שמו לב, עכשיו זה מהדהד ומציף מחדש, עכשיו זה עובר מהתת מודע אל המודע.

הרב משה כלפון הכהן, שהיה הרב הראשי של ג'רבה, אומר שהם מתחרטים פה על שני דברים – על המכירה, ועל חוסר הרגישות. ראיתי את זה אחר כך אצל עוד פרשנים רבים – הנצי"ב מוולוז'ין, ואפילו הרמב"ן, שהוא קדום יותר.

הרמב"ן כותב: 

"חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניכם, ולא ירחמו?". 

אגב בזמן שהם עורכים חשבון נפש, חז"ל מציגים בפנינו עיקרון יסודי מאוד. שמעתי את זה מהרבנית אסתי רוזנברג, בחוג התנ"ך בבית ראש הממשלה, מעניין להגיד רעיון כזה לראש הממשלה, שימו לב: "אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' – בכתפו היה מוליכו אצל אביו" (מדרש). מה הכוונה? אם ראובן היה יודע שהמעשה שלו נצחי ונרשם והופך לחלק מההיסטוריה, לא סתם מעשה קטן, הוא היה מוציא אותו מהבור ונוהג אחרת ומרים את יוסף על הכתפיים ומחזיר אותו לאבא, לא משנה מה האחים היו חושבים עליו באותו רגע. כלומר, אם אנחנו נבין את הערך של כל מעשה שלנו, אם נדע שכל דבר הוא נצחי, עם משמעות לדורות, כל מעשינו בספר מכתבים, אם נדע את הערך של עצמנו ושל מעשינו – גם נתנהג אחרת.

טוב, אז יש חרטה, ומכאן החזרה בתשובה שלהם ממשיכה – הם גם מתקנים. המילה "ערבות" שהייתה כה  חסרה נכנסת לסיפור. יהודה אומר ליעקב, כדי לשכנע אותו לשלוח את בנימין:

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ.

ובהמשך יהודה אומר ליוסף – אחרי שיוסף מתעקש לקחת את בנימין – וזה המשפט שמחולל את כל המפנה – "אני ערב, אני אחראי, אני אח":

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?

זה לוקח 22 שנה, ושנייה. כשזה יכול לקרות – זה קורה. כי ברגע הזה, בום, באופן מיידי:

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹבִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?

וואו. על יוסף נדבר בהמשך, אנחנו מדברים כעת רק על הזווית של האחים, זוכרים? הם תיקנו את עצמם, ותוך שניות ממש – זכו לפגוש את אחיהם. ברגע שהתהליך היה מספיק "אפוי", זה קרה. יש פה רגע אחד של בהירות, מול המילים "אני יוסף" כל התעלומות נפתרות, כל הסיבוכים וסימני השאלה הופכים לסימן קריאה מהדהד: אני יוסף.

הרב חיים שמואלביץ, שהיה ראש ישיבת מיר, מתעכב על שתי המילים האלה: "אני יוסף". הרבה אנשים חושבים שהם צריכים לנאום הרבה כדי להוכיח מישהו, כי תוכחה זה נאומים ארוכים, דרשות, דברי מוסר. אבל הוא כותב כך:

"אין התוכחה דברי כיבושין וייסור דברים, כפי שאנו רגלים לחשוב, אלא התוכחה היא העמדה על הטעות. וכשנוכח אדם לדעת כי טעות הייתה בידו – הרי זה קיבל תוכחה. והספיקו לכך המילים 'אני יוסף'" (הרב חיים שמואלביץ).

יוסף פשוט מעמיד אותם, בפשטות, בפני המציאות, ועצם העמדת אדם על מקומו הנכון – מספיקה. לפעמים אצלנו בראש רצים סרטים: "אני אמרתי לו, הוא יראה מה זה, אני אעשה איתו את 'השיחה הגדולה' אגיד לו הכל בפרצוף". לא בטוח שצריך, לפעמים מספיקות שתי מילים. שמעתי פעם ביטוי שנקרא "נאום חדר המדרגות", מה שאנחנו לא אמרנו בפנים, בפגישה, ואנחנו ממשיכים לנאום לעצמנו בראש, מדמיינים מה היה קורה אם היינו אומרים את כל מה שרצינו… יוסף מוותר על כל נאומי חדר המדרגות, ומסתפק ב"אני יוסף". זה די והותר. זה אומר הכול. בפרט כשמישהו כבר מתחרט – אל תפגיז ותפציץ אותו בתוכחות, להיפך, תקל עליו את התהליך.

אם כן, יוסף מלמד את האחים פה שני דברים – על האחווה ועל התשובה. צריך לשמור על האחווה, ואם לא – אפשר לעשות תשובה. אבל אי אפשר לסיים בלי הדמעות של יוסף. הוא פשוט לא מפסיק לבכות לאורך התהליך הזה. מצאתי חמש פעמים (זה רק מוכיח כמה צדקה נחמה ליבוביץ׳ כשענתה למבקרים הנוצרים, שטענו שליוסף לא אכפת. מאוד אכפת לו, הוא בוכה, אבל מבין שזה תהליך חינוכי הכרחי). זה לא קל, אבל זה קריטי. אחד התיאורים הקשים מבין החמישה הוא זה:

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ לָחֶם. (כל מי שפעם בכה וניסה להסתיר ולצאת לעולם כאילו כלום, מזדהה עם הפסוק הזה). יוסף בוכה, ויש פרשנים שאומרים – הוא לא בוכה על האחים, אלא עלינו, האם נלמד את הלקח?

עד כאן למדנו מסר משמעותי, מרגש וכמובן אקטואלי לחיינו, אבל זה רק חצי אחד של המטבע. לא רק האחים עוברים תהליך, גם יוסף עובר תהליך.

מה התהליך שיוסף עובר בעצמו?

זה חלק פסיכולוגי יותר, ונשתמש בשני מונחים טיפוליים: "אינטלגנציה רגשית" ו"מיסגור מחדש". שניהם מושגים מודרניים, שיכולים להאיר את הפרשה, או בעצם – הפרשה יכולה להאיר אותם. אז מה התהליך שיוסף עובר? נתחיל ממש מההתחלה:

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.

זוכרים? זה היה לא מזמן, לפני שבועיים. נער בן 17, עם כתונת פסים של בן אהוב, חלומות שמעוררים קנאה ושנאה, דיבה רעה שהוא מביא לאבא, הכול נתפס כגאווה, כריכוז בעצמו, ובהמשך – מגיעה הזריקה לבור והמכירה שלו.

מכאן יוסף מלמד אותנו סוד של התנהלות אחרת לגמרי. דיברנו בשבועות הקודמים ולכן לא נחזור על כך – על ההתנהלות כ"איש מצליח" שמזכיר את אלוקים ומקדש שם שמיים. דיברנו על ההתנהלות מול אשת פוטיפר ודיברנו על ההתנהלות בכלא המצרי מול שרי פרעה (הבת שלי אמרה לי: הוא שואל אותם "מדוע פניכם רעים היום", יש לדייק, "היום", כלומר הוא בדק כל יום, כל בוקר. יש גם סמליות בכך שהוא פותר שם חלומות של אחרים, יוצא מהחלום שלו. *אני והאימא של הבייביסיטר – צריכים לנסוע לשבעה, יש לנו בר מצווה לנכד).

את כל זה למדנו ממנו בשבועות האחרונים, אבל השבוע אנחנו מגיעים לשיא, ליחס שלו לאחים. על זה טרם דיברנו, וזה פשוט מדהים לקרוא את הפסוקים האלה. יוסף מתגלה לאחים במופת של רגישות ותבונה. המאפיין הכי בולט בדיבור שלו איתם רגע אחרי הגילוי – הוא הדיבור. הוא פשוט מדבר ומדבר, לא מותיר רגע אחד של שתיקה מביכה. הרי זה צפוי שיהיו שתיקות מביכות במעמד כזה, אבל הוא נושא נאום ארוך מאוד אחרי 22 שנים שבהן הוא שתק הרבה. 11 פסוקים רצופים! הוא מדבר ומפגין פה המון אינטליגנציה רגשית כלפיהם, שימו לב:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם.

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

איזה נאום מדהים. כמה חוכמה, כמה איפוק, כמה פרשנות חיובית, מיטיבה, אוהבת, פוזיטיבית. הוא מחליק משקעים, מוחק כתמים, מעלים פשעים. פרופ' יאיר המבורגר קורא לזה: שיעור ב"אינטליגנציה רגשית". נכון שהמושג הפסיכולוגי הזה יתפרסם אלפי שנים אחר כך, אבל זה מה שיוסף מפגין בפרשה. ההגדרה המחקרית הלקאסית של האינטליגנציה הרגשית מונה חמישה רכיבים, והוא מצטט אותם ומסביר איך יוסף מתנהל ככה:

1.     מודעות עצמית: היכרות עם העולם הרגשי הפנימי שלך ומה שמפעיל אותו. (יוסף הופך לאדם בוגר, אמפתי, קשוב).

2.     ניהול רגשות: התמודדות אפקטיבית עם רגשות, היכולת לרסן את הרגש ולהיות מסוגל לפעול לדחיית סיפוקים מידיים (הכי קל להתגלות ולהגיד: "אני יוסף" בשלב מוקדם יותר).

3.     תיעול הרגשות להשגת מטרות גבוהות (יש מטרת-על והוא מצליח לתעל את הרגשות המיידים לצורך משהו גבוה יותר).

4.     אמפתיה: הקשבה ורגישות לרגשות הזולת. הבנת הפרספקטיבה של האחר (גם הצד של האסירים בכלא, אבל גם הצד של האחים. הוא לא מאשים אותם אלא ממש מנסה להסתכל דרך ה"משקפיים שלהם").

5.     ניהול חכם של מערכות יחסים: שימוש במיומנויות האינטליגנציה הרגשית לבנייה, שימור ושיפור של מערכות יחסים (הוא הופך למודל בשימור האחדות המשפחתית).

פרופ' המבורגר מבקש שנקרא את כל הסיפור לאור ההתנהלות הרגישה של יוסף: הוא לא משפיל אותם, לא אומר "אמרתי לכם, הנה חלומותיי התגשמו ואתם משתחווים לי" אלא להיפך – בוחר בדברי פיוס, בוחר באיחוד המשפחה על פני ניצחון רגעי לאגו שלו, הוא משכך אצלם חרדה, מונע חששות. ברמת הכותרת, ברמה הריאלית, הוא הפך מעבד למשנה למלך מצרים. בעיתונים אפשר להכריז: "הילד האומלל שכמעט נקבר בבור מלא נחשים – הוא האיש החזק בעולם". אבל ברמה העמוקה יותר, הוא הפך מנער שמרוכז בחלומותיו שלו לאדם שבאמת מולך – מולך על עצמו, מולך על עולמו הרגשי, ומסוגל דרך השליטה בעולמו הרגשי להשפיע לטובה על עולמם הרגשי של אחרים, ובכך לאחות פצעי עבר, ולהביא שלום. "סיפורו האישי הוא האתגר של כולנו", מסכם פרופ' המבורגר. כל אחד יכול לחשוב איפה הוא מתנהל ככה.

אבל יש פה עוד קומה. אם נעמיק עוד קצת מבחינה פסיכולוגית – הרב פרופ' יונתן זקס מבקש שנוסיף עוד מושג לסיפור. אינטליגנציה רגשית זה כלפי חוץ, כלפי האחים, אבל מה קורה באמת בתוך הלב של יוסף? הוא מבקש להכניס את המושג "מיסגור מחדש" (reframing). כאן הוא קובע כלל ברזל:

"אם נשנה את צורת החשיבה שלנו, נוכל לשנות את הרגשתנו" (הרב יונתן זקס)

בספר התניא זה נקרא: "מוח שליט על הלב". בצורה פופולארית יותר, אומרים זאת בחסידות בביטוי המפורסם: "תחשוב טוב – יהיה טוב". אבל זו לא סיסמה קלילה, זה מאוד תובעני – בזוהר הקדוש כתוב שהתנהגותו של יוסף היא הוראה לדורות, ובספר התניא דברי הזוהר מועתקים: ראוי לאדם למחול למי שעשה איתו רעה, ו"לגמול לחייבים טובות כמו שעשה יוסף לאחיו". כוח הבחירה בידינו. אנחנו בוחרים איך לספר לעצמנו את הסיפור, האם להתמקד בבני האדם או באלוקים שמאחוריהם.

למסגר מחדש אירוע זה לספר אותו לעצמנו מחדש, עם פרשנות חדשה, וראשון הממסגרים-מחדש בהיסטוריה היה יוסף. הרי הוא נמכר לעבדות, איבד את חירותו למשך שנים, היה מנותק ממשפחתו, אפשר היה להבין אילו נטר טינה, רצה לנקום ולכעוס ולהשפיל. אבל הוא התרומם מעל לרגשות האלה, והכניס את כל זיכרונותיו למסגרת חדשה, מסגר אותם מחדש באופן העליון ביותר – כדאי לשים לב לדבריו אל האחים אחרי התגלותו. נחזור שוב לדברים שהוא אומר לאחים שלו אחרי המפגש מחדש. העתקתי פה שוב כמה פסוקים, זה לא רק האורך, זה גם התוכן, תראו איך הוא ממסגר מחדש את הכול בצורה נפלאה:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

ארבע פעמים "אלוקים". זה לא הם, האחים, זה אלוקים. אלוקים שלח אותו למשימה מצילת חיים, האחים הם רק כלי, הם לא העיקר, כל מה שקרה לו היה הכרחי,  כדי שיציל אזור שלם מגוויעה ברעב ויציל את בני משפחתו ויימצא להם חוף מבטחים, מקום מגורים בטוח.

המסגור מחדש מאפשר לסלוח, להתפייס, זוהי "התמרה" של אנרגיה שלילית באנרגיה חיובית, זה מעבר מעיסוק אובססיבי בעבר לעיסוק מועיל בעתיד. הרב זקס מסכם זאת כך, כמסר עבור כולנו מהסיפור:

"איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד" (הרב יונתן זקס)

זו ההחלטה שלנו כיצד להסתכל על המציאות ולספר אותה לעצמנו באופן חיובי. (ויקטור פרנקל). זה ממשיך גם אחר כך. יוסף שולח אותם להביא את יעקב, הוא מצייד אותם בהמון צידה נפלאה לדרך, כל טוב מצרים, אבל הוא גם מצייד אותם בעצה נפלאה לדרך:

וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

כלומר: אל תריבו בגללי, אל תתחילו להתחשבן ולשחזר ולהתקטנן, תרפו מזה. בואו נמסגר את הסיפור מחדש. המיסגור הזה מחדש מאפשר לו להוביל לאיחוד עם האחים וגם לאיחוד עם אבא שלו, ולהצלתה של המשפחה מרעב, ולהצלת עם ישראל – מעבר לפינה הרי כבר מחכה יצאת מצרים.

נסכם: אז מה לקחנו מהמהלכים הגדולים שקורים פה? איך לא להשאיר את זה ברמת הטלנובלה, העלילה המותחת והמרתקת בלבד? האחים מלמדים אותנו על האחווה והתשובה, ויוסף מלמד על האינטליגנציה הרגשית והמיסגור מחדש. כמה הרכיבים האלה נדרשים לנו גם היום.

אגדה אורבנית ותיקה מספרת על קהל מתפללים בבית כנסת בזמן פרשת השבוע על יוסף ואחיו. כשרב הקהילה קורא בתורה ומגיע לנקודת הזמן בסיפור בה יעקב אבי המשפחה שולח את יוסף לראות מה שלום אחיו, קמה בקהל איזו גברת קשישה ומתחילה לצעוק: "יוסף שוב אתה הולך כבר שנה שעברה אמרתי לך לא ללכת הם רוצים לזרוק אותך לבור!".

מה מנסה הגברת התימהונית הזו לומר לנו? מהו מוסר ההשכל של אגדה אורבנית זו? האם הגברת הזו טיפשה שאינה יודעת את סוף הסיפור של יוסף ואחיו ואולי יש לה מסר עמוק עבורנו? אולי היא זועקת אלינו כולנו בקריאה נואשת מדוע אינכם לומדים מהסיפור שלך יוסף ואחיו? הסיפור מלמד אותנו על רגישות אנושית, סולידריות, אכפתיות כלפי זרים וכלפי אחים, אמונה באלוקים גם בתרבות זרה בלי בושה בערכים שלנו – למה ליפול שוב לאותם בורות, תרתי משמע? האישה הזו לא טיפשה ולא מבולבלת, העלילה של יוסף נשארת אותה עלילה כל שנה, השאלה היא אם העלילה שלנו יכולה להיות אחרת.

*******

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *