המלאך הגואל אותי

פרשת ויחי תשע״ח: רגע לפני שהוא נפטר, יעקב נזכר ברחל, מברך את נכדיו ואז את בניו וסוגר את כל המעגלים בחייו
המלאך הגואל אותי

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

שבוע ועוד שבוע, וספר בראשית מסתיים. פרשת "ויחי" חותמת את הספר הראשון בתורה, ותקופת האבות מסתיימת. האבות והאימהות מפנים את מקומם לעם. המשפחה הופכת לאומה בספר שמות. הפרשה האחרונה מגיעה אחרי הפיוס הגדול בין יוסף ואחיו, ואחרי המפגש בין יוסף לאביו. יעקב מדבר בה לא מעט, ומבצע מעין סגירת מעגל, מה שמכונה "קלוז'ר". אנחנו נעקוב אחרי המסרים שלו ואחרי מורשתו, ונבדוק ארבעה דברים: סגירת המעגל עם רחל רעייתו, סגירת המעגל עם נכדיו, סגירת המעגל עם ילדיו, וסגירת המעגל המשפחתי אחרי שיעקב נפטר.

כל מי שאיבד לא עלינו הורים או סבא או סבתא, וגם רב או אישיות מבוגרת, יכול למצוא בפרשה הזו המון, ובעצם – כל מי שמנהל מערכות יחסים אנושיות יכול למצוא בפרשה הזו המון, כי בזה היא עוסקת – במערכות יחסים אנושיות, ובקדושה ובחשיבות שיש בהן.

קראתי השבוע כתבה ב״גלובס״ שכותרתה הייתה "הפסיכולוגיה של הלייק". כרגיל, הסבירו שם את מה שכל אחד מכם יודע על בשרו – הרשתות הופכות אותנו לפחות אנושיים. אנחנו קמים בבוקר לקדם מותג ששמו "אני", מקנאים במותגים אחרים, מפחדים לפספס ולהפסיד, חשים שכולם חווים ועושים ומבלים ואנחנו צופים בהם בטרנינג בבית וכו'. זה הולך להיות הקרב העתידי שלנו, הקרב על האנושיות, והתראיין שם בסוף פסיכולוג קליני ושמו רועי סמנה, והוא אומר שם:

"כרגע האחריות לשמור על קשרים עמוקים היא עלינו. אנחנו נמצאים במעין שלב ביניים של האנושות: רגל אחת בעולם הלא וירטואלי ורגל שנייה בעולם הווירטואלי. הטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מהר מהנפש האנושית, עלינו לדאוג לתקשורת פנים אל פנים, עמוקה ומשמעותית".

אז אנחנו בתרפיה, יעקב אבינו מזכיר לנו מה באמת חשוב, הפסיכולוגיה של "ויחי":

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

בגיל 147, מתוכן 17 שנים במצרים, ואחרי חיים רווי עלילות – מהרחם עם עשיו, אחר כך אצל לבן, בהמשך עם דינה, ואז בין האחים לבין יוסף – יעקב מתחיל להיפרד. זה מתחיל באשתו רחל, בטקסט אישי ויפה שהוא אומר ליוסף בנו.

1. הפרידה מרחל

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.

פרשנים רבים מתעכבים על המילה "עליי". "מתה עליי רחל". מה פשר ההתבטאות הזו? אומר המדרש:

"מתה עלי רחל – לפי שאין האישה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו". (מדרש)

יעקב הוא אלמן, אלמן מאשתו האהובה, וערב פטירתו הוא מדבר על כך. אבל יש עוד מילה שהפרשנים מתעכבים עליה כאן – "בדרך". היא מתה בדרך, כי היא באה לסמל לנו משהו. להיות תמיד בדרך, לתת לנו כוחות כשאנחנו יוצאים לדרך, להזכיר לנו שאנחנו בדרך גם כשנדמה שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה. וערב פטירתו של יעקב, – חשוב לו להתפייס. אמרנו – זו פרשה של סגירת מעגלים חשובים. יעקב חושב שיוסף כועס שאימא שלו קבורה על אם הדרך, בדרך, ולא במערת המכפלה כמו כל האבות והאימהות. ומתוך הניסיון הזה לפייס את יוסף הוא מסביר לנו את התכלית העמוקה של רחל ושל קבר רחל, עד ימינו:

רש"י: ״ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עליי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר 'קול ברמה נשמע', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'.״

לרחל יש תפקיד. רש"י רק רומז פה, רק מביא חלק, מהנבואה המלאה של הנביא ירמיהו על רחל אימנו:

כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

הפסוקים האלה נתנו לנו אנרגיה כוחות אלפי שנים. היום זה אולי "הדתה" אבל בדור הקודם מעניין ששני "אבות של" התרפקו על קבר רחל, לא בטוח שהבנים שלהם היו מפרסמים כזה שיר. אני מדברת על המשורר יצחק שלו, אבא של מאיר שלו, ועל שמוליק רוזן אבא של עמנואל רוזן, שכתבו שניים מהשירים המרגשים לקבר רחל. שמוליק רוזן כותב ועונה לפסוקים האלה, אחרי השיבה לקבר רחל:

ראי רחל, ראי 
ראי ריבון עולם 
ראי רחל, ראי 
הם שבו אל גבולם.

לפני שנסיים עם הפרידה הזו של יעקב ורחל, מהרגע בו נפגשו ליד הבאר והיא נתנה לו כוחות לגול את האבן מעל הבאר, ועד שהוא קבר אותה על אם הדרך כדי שתיתן כוחות כאלה לכולנו לתמיד, עוד נקודה – אנחנו לא עוסקים פה בחקר מילים מנחות, אבל אי אפשר להתעלם מהמילה היפה והמשמעותית הזו – "למאן":

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר… וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

רחל לא משלימה עם מציאות של גלות, של עם לא מושלם, היא "מאנה להינחם". יעקב ממאן להאמין, יוסף ממאן לאשת פוטיפר, רחל ממאנת להינחם. עד שלא נחזור כולנו למצב המתוקן והראוי שלנו – רחל תמשיך לבכות, היא ממאנת להינחם עלינו. נותנת לנו כוח למאן לקבל את המציאות. היא בוכה גם על יום הקדיש הכללי מחר, להרוגי השואה, עשרה בטבת נקבע כיום קדיש למי שלא יודעים מתי נפטר, היא אימא קולקטיבית מאז ועד עולם.

עכשיו נכנסים אל יעקב שני הנכדים ה"מצריים" שלו.

2. הפרידה מהנכדים

כרונולוגית, קודם הוא מברך את הבנים של יוסף ורק אחר כך את הבנים שלו. הוא מתחיל עם הנכדים. יש כאן משהו ששמתי לב אליו רק השבוע, לא מצאתי פרשנים שכותבים על כך ואשמח אם תמצאו עבורי, זה הולך ככה: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: 'הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה', וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם".

זה נשמע לכם פסוק טכני? אין דבר כזה פסוק טכני. מישהו בא ואומר ליוסף שאבא שלו חולה, והתורה מקדישה מקום וזמן כדי לספר שיוסף ממהר לקחת את שני בניו אליו כדי לשמוע את ברכתו. לכאורה זה פסוק פשוט, אבל בעצם הוא אומר לנו: צריך לשים לב ולהזדרז ו"לתפוס" רגעים כאלה. לא לפספס אותם בחיינו.

כאשר יוסף מגיע, כתוב שיעקב מתחזק ויושב על המיטה ונפרד מהם. יוסף הצליח. הוא לא הפסיד את ההזדמנות להיפרד, להתברך, לסגור מעגל, לחבר בין הדורות.

כל אחד יכול לחשוב על רגע שהחמיץ או שלא החמיץ או שמהר כדאי לכם לתפוס אותו כדי לא להחמיץ. למשל, אתמול אחר הצהריים אביטל מהשיעור כתבה לי על חתונה מרגשת מאוד בהוספיס בהדסה הר הצופים, יעל מרדכי בת 31, אלעד הרמתי בן 32, גרים בבוסטון, היא סיימה תואר במדעי המחשב ב-MIT, הוא עובד על פוסט דוקטורט בתחום הזה בהארוורד, שכל לא חסר אבל תמריץ – בהחלט כן. לפני שבוע וחצי בישרו ליעל שסבתא ביטאריס כהן בת ה-92 שחולה במחלה סופנית התאשפזה בהוספיס בהדסה הר הצופים, תחנה אחרונה לחולים סופניים, והסבתא אמרה לה בעבר כמה היא רוצה לזכות להיות בחתונתה, שימו לב – תוך שעות הם קיבלו החלטה על חתונת בזק, ארזו מזוודה, נחתו בנתב"ג, הזמינו את מי שבאמת קרוב וקשור, משפחה, חברים קרובים, רק הם בבגדים חגיגיים, קייטרינג מעכשיו לעכשיו, נגנים – זוג נגנים של עמותת "חברות" שמנגן שם לחולים. פרופורציות, מה באמת חשוב בחיים.

אולי אפשר גם לשאול – למה לפעמים אנחנו צריכים איזה תמריץ כדי לא לפספס ולעשות את הדבר הנכון? 

אז יוסף וילדיו מזדרזים, ומגיעים, ושומעים שני פסוקים מכוננים:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

רש"י: הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

יש פרשנויות רבות מה זה "כאפרים וכמנשה". למה לא להגיד "כיוסף וכיהודה"? "כאשר וכזבולון"? למה לרדת אל דור הנכדים ולא לדבר על השבטים עצמם? פרשנים רבים כותבים שהשבטים גדלו בבית של יעקב אבינו, אבל רוב העם היהודי יגדל בגלות, במצרים, בתימן, ברוסיה, בסוריה – ולכן אפרים ומנשה צריכים להיות המודל. הם נשארים עם עצמאות רוחנית יהודית גם בתרבות זרה ומפתה, ולכן דור אחרי דור נברך את ילדינו שיצליחו כמוהם במאבק הזה.

אבל יש פה עוד כיוון – אנחנו מברכים את ילדינו שיהיו "כאפרים וכמנשה", כלומר – שהם לא יריבו על הבכורה. הרי בכל המקרים הקודמים, החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו – היה קרב סביב הבכורה. גם כאן יעקב משכל את ידיו, ואומר שהבכורה אינה ביולוגית אלא רוחנית, כלומר לא הבכור מוכרז כבכור, ולמרות זאת – מנשה לא מערער את הברכה של אפרים. אין מריבה. זוהי הברכה לכולנו. לא לריב על כבוד, גאווה, אגו, מי ראשון, מי בראש. הלוואי שנשמור על יחסים כאלה בין אחים.

והפסוק השני המכונן שנאמר כאן:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

ולמה אנחנו אומרים אותו, ואומרים לילדים להגיד אותו? ראיתי בספר של הרב אביחי קצין רעיון נפלא שהוא מצטט מה"השפת אמת": וידגו לרוב בקרב הארץ – הרי דגים אין מקומם בארץ. דגים מקומם בים. למרות שהם בקרב הארץ – אף על פי כן מחוברים לים. האדם צריך להיות דג ביבשה עם חיות פנימית ורוחנית גם בגשמיות. ממש ברכה לכל אחד ואחת מאיתנו שנדגה לרוב בקרב הארץ, כלומר שיראו עלינו שאנחנו דג ביבשה, שאנחנו מחוברים למקור מים חיים.

שימו לב שרק עליהם נאמר בפרשה שהביאו דור של נינים והלאה והלאה, מודל:

וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף.

חז"ל מלמדים אותנו כך, על קשר בין שלושה דורות סביב תורה:

"כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני".

"כל השומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני".

(חז"ל)

כלומר יש חשיבות ליכולת להטמיע מסר לאורך הדורות. לכן חשובה הברכה לנכדים, הפרידה מהנכדים. אבל איזה מזל שעכשיו מגיע החלק הבא:

3. פרידה מהילדים, מהשבטים

איזה מזל שזה לא נגמר כאן. הרי שוב היה מתח, למה הנכדים התברכו והילדים לא? והנה יעקב קורא לכל ילדיו, הם נאספים סביב מיטתו במעמד היסטורי, ושומעים כל אחד את ברכתו המיוחדת:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

"האספו ואגידה לכם – אמר לשון 'האספו', כי אי אפשר לקץ כשיש ביניכם שנאת חינם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת, באגודה אחת" (השל"ה)

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

ואז מתחילה אמירת הברכות לכל שבט באופן מיוחד. תובנה שלא קל להפנים – אנחנו שונים זה מזה. אנשים חושבים אחרת. אני יודעת שאני צודקת, זה ברור, אבל היא חושבת אחרת. האדמו"ר מקוצק אמר ״כשם שאתה לא כועס שהאף של החבר שלך נראה אחרת, אתה לא יכול לכעוס שהוא חושב אחרת״. יש גיוון, יש ריבוי, יש דרכים שונות. ומצד שני – אפשר לקחת את האמירה הזו רחוק מדי, סתמי מדי, יש ריבוי אבל הכול סביב מיטתו של יעקב אבינו, שיעקב לא יתבייש בנו, שנמשיך את דרכו ונהפוך אותה לדרכים שונות, אבל כצאצאים שלו.

טוב, אפשר לדבר על הברכות השונות שיעור שלם, חיים שלמים, אנחנו נתמקד רק בשתי ברכות שגם הפרשנים מרחיבים עליהן, ולדעתי הן חשובות מאוד לדורנו.

זה מתחיל באופן לא כל כך חגיגי:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר.

ראובן אמנם הבכור, אבל אנחנו כבר רואים שהבכורה היא רוחנית ולא ביולוגית, לפי התנהגות, ויעקב אומר – אתה פזיז, מלא פחד, בהלה, לא שקול, לא יכול לקבל הנהגה, מושפע מהסביבה, מים – דבר שמקבל את צורת הכלי שאליו הוא נכנס, כמו מים, חוסר יציבות, חוסר שיקול דעת.

טוב, אולי עכשיו תגיע ברכה?

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

הוא מאשים אותם במעשה שכם, במכירת יוסף, ובעיקר – בחוסר התייעצות עם אבא בשני המקרים. לא להסתמך על הדורות הקודמים, על אנשים גדולים – זה גורם לטעויות, יהיה להם תיקון – הם יתחלקו ביעקב, יפיצו אותם בישראל, כלומר במינונים נמוכים הם יכולים להועיל בהחלט. אז אחרי ראובן, שמעון ולוי, מגיע – יהודה:

"לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי: יהודה לא אתה כמותם, יהודה, אתה יודוך אחיך" (רש"י)

סוף סוף ברכה, ברכה מכל הלב, שלמה ומלאה:

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.

יהודה יהיה המנהיג, המוביל, מהשבט הזה יגיעו המנהיגים של עם ישראל עד עולם. למה? האם יהודה לא חטא, כמו ראובן, שמעון ולוי? ודאי שהוא חטא. דיברנו על כך בשבועות קודמים: יהודה עשה תשובה, ידע לתקן, ודווקא מתוך החטא – הוא השתנה והתעלה. כזו התנהגות – יעקב מברך. אנחנו כולנו נקראים יהודים על שמו, ובעצם צאצאיו, עשרת השבטים הפכו לעשרת השבטים האבודים, אנחנו צאצאי יהודה.

בהקשר הזה יש אגרת של הרב יצחק הוטנר לתלמידו:

"אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו, כשמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה נגד כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה".

הרב הוטנר טוען שאנחנו מרבים לדבר על הצלחות הצדיקים, ולא על המאמץ שלהם בדרך: 

"באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם".

והוא מסיים את מכתבו כך: "בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך, יצחק הוטנר".

אז זו ברכה נפלאה עד ימינו, ועכשיו לעוד ברכה מרגשת, חיובית, לא תוכחה אלא ברכה (אגב, צריך להבין – גם התוכחה היא ברכה, לדעת מה אתה צריך לתקן, מה הנקודה שאתה צריך לעבוד עליה). זוהי הברכה לשבט יששכר. מדובר על ברכה חשובה במיוחד לדורנו – מנוחת הנפש. תראו:

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

רש"י:

וירא מנוחה כי טוב – ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות.

ויט שכמו לסבול – עול תורה.

ויהי למס עובד – לכל אחיו ישראל, לפסוק להם הוראות של תורה.

יש פה גם מנוחה ונעימות, אבל הוא גם עובד ומטה את שכמו וסובל. למה? זה קשור לתורה וקשור לארץ. זה מצד אחד עול ועמל ומסירות והתמדה, ומצד שני זה טוב ונעים ונכון. ראיתי גם אצל הרבנית ימימה מזרחי, וגם אצל הרב אלימלך בר שאול, שהכותרת של הברכה הזו היא לדעתם – מנוחת נפש, שלווה, יציבות, רוגע, יישוב הדעת. וזוהי הרי בעצם גם הכותרת של רבי נחמן לדורנו: יישוב הדעת. זה העיקר, זו הבעיה, כל הבעיות שלנו נובעות מבעיה אחת – שאין לנו יישוב הדעת.

הבלבול הגדול – אומרים לנו חכמינו – שאנחנו חושבים שמנוחת הגוף משמעה מנוחה. לא, סתם מנוחה – יכולה להיות שעמום, בזבוז זמן. זה לא היעד. מנוחה זה לעשות מה שנכון, בשמחה, עם אנרגיה, עם יישוב הדעת. יששכר עובד קשה, מתאמץ, אבל יש לו יישוב הדעת למרות העמל, יש לו מנוחה אמיתית. ניעזר ברב אלימלך בר שאול כדי לראות שני דברים שאמורים לתת לנו מנוחת נפש. הראשון – תורה:

"מחוץ לתורה אין מנוחת נפש, ובאין מנוחת נפש אין כל מנוחה. החיים הם צרור פחדים וספקות ואשליות וייאוש אם אין בהם אור וחום של תורה" (הרב אלימלך בר שאול)

ומה עוד נותן מנוחת נפש? ארץ ישראל (אמרנו "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה"):

"אהבת ארץ ישראל כפשוטה, את אלו ההורים ואלו הבקעות, את אלו האבנים ואלו הבתים, את אלו העצים ואלו השיחים – חובה היא לאדם מישראל, כי ארץ ישראל כפשוטה – סוד גדול בה, עיני ה' בא מראשית השנה ועד אחרית השנה". (הרב אלימלך בר שאול)

הוא מביא ציטוט גם של הגאון מווילנא וגם של בעל התניא שכותבים על הזכות שאולי יזכו בה להיות פעם בארץ ישראל, לטעת בה עץ, ללכת בה, לעמוד בה בפקק, זה אני מוסיפה:

"כשם שכל התורה כולה צריכה התחדשות תמידית אצל האדם, כך צריכה ישיבת ארץ הקודש תמיד התחדשות. אסור לה לישיבת ארץ ישראל להפוך לעניין של ממילא, של שגרה. צריך תמיד לראות אותה בעיניים חדשות, לזכור את עברה המפואר, את נביאיה ושופטיה ומלכיה, לחוש את קדושתה, כל עתרת נסתרותיה ונגלותיה של הארץ צריכה תמיד גילוי מחדש אצל כל אדם השוכן בארץ הקודש, הגדול לפי מידתו, והקטן לפי מידתו. וינעמו לנו גם חבלי קליטה בה". (הרב בר שאול)

ועכשיו ננסה לקרוא מה שאמר על התורה – גם על ארץ ישראל, ומה שאמר על ארץ ישראל – גם על התורה. האם מחוץ לארץ ישראל אפשר להגיע למנוחת נפש? והאם לא צריך גם את התורה לראות בעיניים חדשות תמיד וגם אם יש קשיי קליטה להמשיך לאהוב אותה?

אלה שני דברים – בואו נודה – שהם די "ממילא" עבורנו. התורה וארץ ישראל מובנות מאליהן, כאילו לא דורשות מאיתנו כלום בדורנו, ויעקב אומר לנו, או בעצם יששכר מלמד אותנו, שזו לא רק משימה, אלא שזו גם הדרך היחידה להגיע למנוחת נפש, ליישוב הדעת. ובעצם, אולי קצת התבלבלנו – התורה יכולה לעשות אותנו עצבניים או עצובים, אם לא חיים אותה נכון, וארץ ישראל בוודאי יכולה לעשות אותנו עצבניים או עצובים, אם לא חיים אותה נכון (רק תקשיבו לחדשות). אז יש פה חידוש: שתיהן אמורות להוסיף בנו שמחה ומנוחה.

ניפרד כרגע ממעמד הברכות ההיסטורי, ממנו לקחנו רק שני לקחים:

היכולת לתקן ולחזור בתשובה ולצמוח של יהודה,

והיכולת לזכות למנוחת הנפש כמו יששכר.

4. הפרידה מיעקב

הרבה פעמים מפסיקים כאן. המון ספרים ופירושים על הפרשה מתמקדים במעמד המרגש של יעקב ובניו, אבל אחריו מופיעים חלקים חשובים מאוד, והם קצת נשכחים וקצת "נידחים". אז בואו נשים לב אליהם, כי זה קריטי. בעצם, המבחן האמיתי ליחסים בין האחים מתחיל כעת – כשיעקב נפטר:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

וואו. הם עדיין לא בטוחים שהוא באמת מחל להם. חז"ל אומרים שהאחים ראו את יוסף, בדרך להלויה של יעקב במערת המכפלה, עובר ליד הבור. כן, הבור ההוא, אליו הם זרקו אותו. הבור עוד שם. הם ראו אותו ליד הבור, המדרש אומר שיוסף רק רצה לומר שם "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", אבל האחים חשבו אחרת, חשבו שהוא כועס ושעכשיו הוא כן יתנקם. כלומר – עד עתה הפיוס לא היה שלם. מה שהתרגשנו ממנו בשבוע שעבר – עדיין לא היה האיחוי השלם של הקרעים. השבוע אנחנו רואים שיוסף באמת לא כועס עליהם ובאמת חושב שאלוקים שלח אותו.

ואתם יודעים מה קורה אז? שוב, זה חלק שפחות מדברים עליו, פחות מציירים אותו בדפי קשר בגנים – ובכן, יוסף נפטר. לא רק יעקב נפטר השבוע, גם יוסף. זה לא רק "ויחי יעקב" אלא גם "ויחי יוסף". אלה פסוקים פחות מפורסמים, אישית לא זכרתי אותם בכלל עד השבוע, אבל שימו לב, ספר בראשית לא מסתיים ביעקב שמברך את בניו, אלא ביוסף שמבקש מאחיו. זוכרים שככה הכול התחיל? "את אחי אנוכי מבקש". ומה הוא מבקש? הוא מוסר להם את הקוד, את הסוד, "פקוד יפקוד", הוא לא יהיה חלק מזה בחייו אבל הוא מבקש להיות חלק אחרי פטירתו, לעלות איתם ממצרים. זה קשור לעובדה שהוא לא מתקטנן ורב איתם ולא נוקם ונוטר, כי הכול חלק מתכנית גדולה יותר, וכך הוא מסביר להם ולנו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

הספר שהתחיל במילה "בראשית", מסתיים במילה "במצרים" – רמז לבאות. נסכם את כל סגירות המעגל החשובות:

יעקב מסביר את קבורת רחל ואת תפילתה בדרך שנישאת עד היום, היא ממאנת להינחם ודורשת יותר,

יעקב מתפלל על נכדיו שהם מודל עבורנו איך להתמודד עם תרבות זרה ולא להתבייש מול מצרים או מול הפלייליסט של היום, לבדוק את עצמנו,

יעקב מברך את בניו בשלל ברכות, ביניהן הברכה שיידעו לתקן אחרי שטעו, ושתהיה להם מנוחת נפש אמיתית,

ולסיום יוסף בוחר באמת לא לנקום ולא לנטור אלא לראות את החיים של כולנו כחלק מתכנית גדולה יותר, עם צוואה שכולה המתנה ליציאת מצרים.

רק השבוע, אחרי שהמשפחה הזו שהיא המשפחה שלנו עברה את כל ארבע התחנות האלה, אפשר להכריז ולומר:

חזק, חזק ונתחזק!

*********

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״
רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *