הסוף של ההתחלה

הקדוש ברוך הוא הפריד בין האור והחושך, והאדם עדיין מתלבט ביניהם. חושב משהו אחד ואומר משהו אחר, הכל תלוי בשאלה איזה אג'נדה הערבוב הזה, שבין שקר ואמת, מקדם. שלושה הרהורים על ספר בראשית, ועל הפרשה החותמת אותו
הסוף של ההתחלה

מי יאמין לי עכשיו?

ספר בראשית נפתח בבריאת העולם ונסגר בעיניו הנעצמות של יוסף. רגע לפני הצוואה שהשאיר, הוא מבצע מעשה, האחרון שלו על פי הכתובים, והוא "לדבר על ליבם" של אחיו, אלה שמכרו אותו לעבדות, למיתה בחיים, ולשכנע אותם בכל לשון ובכל דרך שהדם הרע ביניהם התנקה. שהוא, יוסף, מלך מצרים, לא רק שלא מתכוון לנקום וליטור, אלא שהוא צריך אותם לידו לא פחות משהם זקוקים לו.

המדרשים חוגגים על אותו "דיבור על הלב" של יוסף לאחיו. "כל הזמן אני מספר למצרים שאני לא באמת עבד, שאני בא ממשפחה מכובדת", מערבב אותם יוסף, "עכשיו כשהגעתם, אתם ההוכחה החיה שלי שדיברתי אמת. אם אני הורג אתכם, אני הורג את ההוכחה, ומי יאמין לי עכשיו?".

העשיר מזמין את העני לסעודה ואומר לו: אתה עושה לי בעצם טובה, אתה בעצם מציל אותי כשאתה אוכל אצלי ועושה לי הוצאות. אחרת וואי וואי וואי כמה מס הייתי צריך לשלם.

אין גבול למחילה

ספר בראשית מלא בדיבורים כאלה. כולם מערבבים את כולם. זהו עולם בו מעורבבים אמת ושקר. הקדוש ברוך הוא הפריד בין האור והחושך, והאדם עדיין מתלבט ביניהם. חושב משהו אחד ואומר משהו אחר. השאלה איזה אג'נדה הערבוב הזה, שבין שקר ואמת, מקדם. בביג סקרין התורני השלום הוא האמת, וההפרדה והשנאה הן האשליות שמכסות אותה. האחים, בשם השלום הפיזי שלהם מספרים ליוסף מעשיה על אבא יעקב שהשאיר צוואה שאף אחד לא ראה, ושתובעת ממלך מצרים להמשיך ולכבד את האחווה המשפחתית גם אחרי מותו. יוסף, בשם השלום הנפשי של אחיו, עונה בסיפור משלו, שמפליג עד כמה שהוא בעצם צריך אותם לידו.

מה באמת? מה יוסף מרגיש כאן בתור הצד הנפגע שלא רק מוחל על שנעשה לו, אלא גם יוצא מגדרו לפייס, להרגיע ולמרק את הכתם שמרוח על פניו של הצד הפוגע? כתוב שיוסף בכה. "ויבך יוסף בדברם אליו". בשלב הזה יוסף כבר בוכה בפני אחיו. עד כאן הוא בוכה, והרבה, לבד. זאת האמת הרגשית הפשוטה. להתבודד ולבכות. כל השאר זה אג'נדות שצריך לקדם ותיקונים שיש לעשות.

מדרגות לגן העדן

אם יש משהו שקושר את תחילתו של הספר, הבריאה העצומה והמופלאה, לאחריתו, כלומר לתיקון של יהודה ולמחילה הגמורה של יוסף, הוא התכונה הנעלמת שבעולם ושבאדם לשנות ולהשתנות.  זה הסיפור וזה הקו שמתוח בין העולמות. אלה המדרגות לגן עדן.

אפשר אמנם לשנות הרבה. מקום. סביבה. דרכי התנהגות. אפילו את הסיפור עצמו שאנחנו מספרים לעצמנו. אבל האם אפשר באמת להשתנות? האם ראיתי את זה קורה? אני אוהב לספר שנולדתי לפחות שלש פעמים. פעם אחת שיצאתי מהבטן של אמא, בפעם השניה, שש עשרה שנים מאוחר יותר, כשיצאתי מעבדות לחלום דרך השביל הבוהק והזוהר שציירו למעני התקליטים, ובשלישית, עשרים שנה מאוחר יותר, כשנתגלה לי ואף הוטח בפני, שכל החלומות המטאפיזיים, שבקושי העזתי לחלום, הם מציאות גמורה. שהכל היה נכון. שיש גוף וקיום לכל ה"חלומות הרוחניים" האלה. שזה באמת חי.

ותודה לאל על כל זה.

אבל האם באמת השתנתי? האם באמת הצלחתי להשתנות?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *