הבראשית של ספר שמות

רק לפני שבוע יוסף ויעקב נפטרו, ובשבוע הבא כבר מתחילים עם מכות מצרים ויציאת מצרים. אבל השבוע: חומש שמות מתחיל, ואיתו הרבה התחלות ופתיחות. באמצעות ארבעה רגעים בפרשה המציגים את המפגשים הראשונים בין הדמויות הראשיות בסיפור, ניתן ללמוד על מהותו האמיתית של העם היהודי

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

אנחנו ניצבים בפני משימה כמעט בלתי אפשרית, לסכם בקצרה את פרשת שמות שלפנינו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

זו פרשה שלפני שאנו קוראים אותה אנחנו עדיין אחרי פטירת יעקב ויוסף, בסוף ספר בראשית, ובסיומה אנחנו כבר עם הפנים לעבר יציאת מצרים, אחרי שהכרנו את פרעה, ולהבדיל את משה, וגם את אהרון, ואת העם, ואת גזירות השעבוד, והקריאה "שלח את עמי" כבר נשמעה. כל התשתית ליציאת מצרים נמצאת פה, אבל זו לא רק יציאת מצרים. ספר שמות לא מתאר רק את יציאת מצרים. הרב קוק כותב ש"יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". הכוונה היא שיש פה סיפור גדול יותר, סיפור שנוגע לנפש האדם ועד לטבע העולם, רעיון החירות וגם רעיון קבלת התורה, ועוד ועוד.

חנן פורת כותב שזה לא ספר היסטורי אלא ספר על הפילוסופיה של ההיסטוריה. הספר מאיר את המגמה שלה, את תכליתה. וחשבתי לעצמי – איך נקיף פרשה כל כך משמעותית? והחלטתי שנלך על מה שיש בה ורק בה בכל ספר שמות – את הראשית. את הראשוניות. נסתכל על הרגעים הראשונים או המילים הראשונות של כל הגיבורים, את המפגש הראשוני, המעשה הראשון, כי רושם ראשוני כידוע אומר המון, אומר לפעמים הכול. בספר בראשית עוסקים בכך הרבה – בריאת העולם לראשונה, החטא הראשון, הרצח הראשון, היהודי הראשון… אז אנחנו נעשה בעצם את ה"בראשית" של ספר שמות, ואנחנו נראה כמה חשוב ועקרוני ומהותי וקריטי – הרגע הראשון. נתמקד בארבעה רגעים ראשונים כאלה ונראה מה הם מלמדים אותנו עד היום:

1. המשפט הראשון של פרעה

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

אם קוראים את זה ברצף אפשר לא לשים לב, אבל אנחנו רוצים לשים לב. אז בבקשה: מה שתי המילים הראשונות שפרעה אומר, שפרעה מכריז, בתחילת ספר שמות, בתחילת ההיכרות שלנו איתו? "הנה עם!".

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם!

ולמי הוא אומר את זה? לעם שלו. נכון שהוא אומר את אז לאוזנינו, קוראי התורה, אלפי שנים אחר כך, אבל במקור שימו לב שכתוב "ויאמר אל עמו" ואז "הנה עם". כלומר: אנחנו עם והם עם, הוא אומר לעם שלו: יש פה עם אחר. מאז ועד היום – אויבינו מגדירים אותנו, מזכירים לנו שאנו עם ולא אוסף משפחות, הצרות והשעבוד גורמים לנו לעבור מתודעה של ספר "בראשית" לתודעה של ספר "שמות". בואו נראה איך פרשנינו לאורך הדורות מתייחסים להצהרה המרגשת הזו של פרעה, שאנחנו עם:

ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ', פראג, המאה ה-17) נותן הגדרה שהיא יותר מדינית, דיפלומטית, צבאית:

"כך אמר להם פרעה, שלא ייתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר 'ויאמר אל עמו', בשביל עמו, לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל. כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב".

כלומר, יש פה שני עמים ומדינה אחת. זה המקום לסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", אי אפשר מדינה אחת לשני עמים, הציבור הזה שבא מכנען, המשפחות-משפחות האלה – פרעה מאבחן שהן כבר הופכות לאומה.

אבל "אור החיים" הקדוש (רבי חיים בן עטר, מרוקו, המאה ה-17) רואה פה הגדרה מהותית, לא סתם שני עמים, יש הבדל מהותי:

"'הנה עם' – כי עם זה משונה מכל העמים, כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו 'הנה עם' כולו בני ישראל ואין זר אתם.

ואומר 'רב ועצום' פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות – יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו".

יש פה שני מאפיינים קדושים ונפלאים: קודם כל, הם לא מתבוללים, לא מתערבבים, הם עם ואי אפשר לערבב אותם בעמים אחרים. שנית, הם 'רב ועצום' לא מבחינה כמותית, זה מאפיין קבוע שלנו, אנחנו לא רוב, אבל אנחנו ערבים זה לזה, כל אחד "נותן נפשו על אחיו" וזה עושה אותנו חזקים ועצומים.

2. המפגש הראשון בין משה לאלוקים

וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

יש פה הרבה רגעים של ראשוניות. המקום בו הם נפגשים לראשונה, הסנה, הוא הוא הר סיני. עכשיו שניהם פה, אבל בעתיד תינתן פה תורה לעיני כל העם, ואחר כך שוב הם ייפגשו רק שניהם, אחרי שהלוחות יישברו ומשה יעלה לקבל את הלוחות השניים לבדו. זו הפעם הראשונה ולא האחרונה במקום הקדוש הזה. נמשיך: המילים הראשונות שאלוקים אומר למשה הן פשוט: "משה, משה". הפרשנים אומרים לנו שהשם של משה הוא שליחותו, תפקידו למשות, להיות משה, כמו שמשו אותו מהיאור – הוא ימשה את בני ישראל ממצרים.

יש פרשן ושמו "מנחת שי". שמו המלא: ידידיה שלמה רפאל נוֹרְצִי, הוא פעל באיטליה במאה ה-16, והוא כותב:

"משה משה – משל לאדם שנתון עליו משא גדול וקורא: 'פלוני פלוני קרובי, פרוק מעלי משא זה'. ויש אומרים: עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל ממשה לא הפסיק כל ימיו".

זו המילה הראשונה בשיחה שלא תסתיים ארבעים שנה.

ואז, המילה הראשונה שמשה אומר, כמו אברהם בעקידה: "הנני". מה שצריך – הנני. הוא מתייצב למשימה מיידית.

אבל אז מתחיל משא ומתן, שבעה ימים משה מסרב לשליחות, חש לא ראוי, לא מתאים, ופה הוא מעלה את אחד הטיעונים המרגשים שיש, היום יש המון מודעות לנכה, למוגבל, לאחר, כל אחד הוא "אחר" בתחום מסוים, אבל תורתנו הקדושה מתחילה את יציאת מצרים באמירה שאת הסיפור הזה יוביל אדם מוגבל. זה פשוט מדהים.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

בואו נראה כמה דוגמאות, בפרט בדורנו בו מנהיג שווה כריזמה, ג'ל, אנגלית טובה, שואו טוב, מלמדים פוליטיקאים איך להתראיין ולהופיע ולהרשים ולהקסים.

יש פירוש ושמו "דעת זקנים", כתבו אותו "בעלי התוספות" במאה ה-12, תלמידי רש"י, רובם בצרפת. שימו לב:

"דעת זקנים": "אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב, וכי אינם צוחקים עליי ואומרים: שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות?".

כלומר, זו לא בושה בשבילי, זו בושה בשבילך. זה חילול ה'. אבל ה' רוצה אדם עם פגם, עם ליקוי, שהוא יילך וייצג אותו. נותר לנו לחשוב למה ומה זה אומר לנו היום.

פירוש נוסף נקרא "בכור שור". רבי יוסף בכור שור גם היה מבעלי התוספות, ישב בצרפת במאה ה-12, וכך הוא כותב:

"בכור שור": כלומר מעולם מום זה ואינו מום עובר כי מום קבוע. כי מאז דברך לא נתרפאתי ולא אוכל לדבר כי כבד פה וכבד לשון אנכי ומה יועילו לי אותות?

זה טיעון נוסף – אין טעם בניסים, באותות, כל עוד יש לי כזה מום קבוע.

וזה ממשיך וממשיך:

האור החיים: "כשיראוני עילג ואפילו דיבור אין אני יודע דבר. כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמיים ושלוש יוסר פגמו וידבר צחות, וכיוון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים צעק לבו אל ה' שהרי מומו קבוע ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו".

זה הולך ומחמיר, התיאורים. ה' יכול לרפא אותו, בוודאי, עוד רגע עשר המכות וקריעת ים סוף, אי אפשר לרפא מגמגם? אבל יש פה תכלית עמוקה. היום מדברים על שילוב, על הכלה, על אפליה מתקנת, על אחוזים מסוימים של אנשים מציבורים חלשים או מוחלשים, כאן יש מהפכה שלמה – המנהיג עצמו הוא כזה.

הרב יוסף קנפלמכר מנהל בית ספר "נתיבות משה" ביישוב קדימה שבשרון כתב לי: אני משתמש בעיקרון הזה בלי סוף. לקחתי את זה מהרב שלמה לוינשטיין – יש חמישה חלקים לדיבור: אותיות הגרון – א, ה, ח, ע. אותיות החך – ג, י, כ, ק. אותיות הלשון – ד, ט, ל, נ, ת. אותיות השיניים – ס, צ, ר, ז, ש. ואותיות השפתיים – ב, ו, מ, פ.

משה לא היה יכול לומר כלל את אותיות השפתיים כי הוא "ערל שפתיים" –  ב, ו, מ, פ – בכלל לא. ואותיות הלשון – כבד לשון – ביחס לד, ט, ל, נ, ת – הן לא היו תקינות. לא בדיוק כמו שדמיינו את הצעקה "שלח את עמי!". וממשיך המנהל: ילד כזה שנולד לאימא, מה היא חושבת? מה ייצא ממנו, מה הוא יעשה, איך הוא יקים בית, אבל משה, שכמעט אי אפשר להבין משפט ממה שהוא אומר, הפך לאדון הנביאים, הוריד תורה מן השמיים, ובעצם הוא לא מפסיק לדבר עד עצם היום הזה, דרך התורה, תורת משה… אבחנות, ליקויים, מומים, פגמים – לא חורץ גורלות. הבן שלך יכול להיות משה רבנו. לדבריו זה מסר אדיר להורים שלילדים שלהם יש לקויות למידה.

בהקשר הזה – חוזרת כעת פינתנו "מכתב הרווקה". מזמן לא היה לנו. היא כותבת על ההתבוננות על החיצוניות בלבד. משה מלמד לא לראות רק את החיצוניות המרשימה. וכך היא כותבת:

"נקודה למחשבה מזווית קצת שונה ואחרת ואשמח שגם את זה תעבירו הלאה. לאחרונה מסתובב וואצאפ המחזק את הכרויות מתוך אתרי האינטרנט. אין ספק שיש בזה יעילות רבה ויש הצלחות אך חשוב לי להציג גם את הצד האפל ועוגמת הנפש שאנו חוות בדרך הזו מהרגע שהאתרים והוואצאפ תפס תאוצה נגרמו גם נזקים לא מעטים. למשל: כל אחד מספר על עצמו אך באמת אין לדעת מה נכון ממה שכתב. וגם: היה לי דימוי עצמי טוב עד שאחד אחרי השני פסל אותי כי תמונתי לא נראתה לו. למרות המאמץ ללכת ולהצטלם אצל מביני דבר איני עוברת מסך בתמונות מכרי אמרו לי שאסור לי להעביר תמונה כי שום תמונה אינה משקפת אך אף אחד לא מסכים ללא תמונה אפילו שדכנים מעמידים זאת כתנאי. כל כבודה בת מלך פנימה, כך חונכנו. ויש חשיבות לבנות בית מתוך צניעות אך בלחיצת כפתור אחת תמונתי עוברת מאחד לשני ומתגלגלת בלי סוף. אולי תגידו שיש לי בחירה לא להעביר תמונה אך החברה מעמידה לי זאת כתנאי וחלקנו חסרונות אונים ומשתפות פעולה אחרת אף אחת לא תכיר לך שלא לדבר שאין הבנה לכך שאנחנו לא רוצות להיות בחלון ראווה. אני מתגעגעת לתקופה שחברה טובה היתה מטלפנת ומציעה לי בחור שהיא באמת מכירה מהכרות אישית. אני מתגעגעת לתקופה שהכל היה יותר אנושי ורגיש ולא עבר רק דרך מסכים והסתמסות. אין בכוונתי להרפות ולהחליש אף אחד שמשתדל במצווה קדושה ויקרה זו רק לעורר להסתכלות נוספת ולקחת גם את זה בחשבון".

3. התיאור הראשון של התורה את משה

אז מה יש בו, במשה רבנו? הבנו שהחיצוניות המרשימה אינה העיקר, שזו קליפה שלא מעידה על המהות והתוכן, אז מה המהות והתוכן? ושוב אנחנו נדרשים ללכת לתיאור הראשון, למעשה הראשון שהתורה מתארת, והוא כבר יסביר לנו הכול. הפסוקים הבאים יסבירו לנו לא אותיות הפה והחיך הן החשובות:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

למה הוא יוצא אל אחיו?

רש"י: וירא בסבלותם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

זו המשימה של אדם שרוצה להיות מנהיג, ושקודם כל רוצה להנהיג את עצמו – שיהיה אכפת לו. שייתן עיניו ולבו להיות מיצר על אחרים. הרב שלמה וולבה כותב שזה לא מה שקוראים "השתתפות בצער הזולת". זה לא "אני משתתף בצערך", זה יחס חיצוני, להיות נושא בעול עם חברו זו עבודה קשה מאוד, וכך הוא אומר, בכנות ובגילוי לב:

"אינני יודע אם יש מידה קשה כמו נשיאה בעול עם האחר. להיכנס לתוך מצבו של השני ולהרגיש את מצבו – אני אף פעם לא הצלחתי בזה. עד כמה שחשבתי שאני מרגיש כבר, ראיתי שעדיין לא. קודם צריך לתת עיניו, להסתכל, ואחר כך לתת לב, להרגיש. רק אדם גדול יכול להרגיש כל פרט קטן מצערו של השני, אדם קטן אינו יכול להרגיש משום שלבו אינו פתוח. לכן כתוב כאן 'ויגדל משה', זו גדלות. זה עניין עמוק מאוד".

מה משה עשה? הרמב"ן כותב שהוא הרג את המצרי, המדרש מתאר שהוא ממש בא לעבוד איתם במלאכת הטיט הקשה, ניסה להקל את העול מעל כתפיהם.

וכל זה קשור לאותה מילה, "עם", שאמר פרעה. אם יש פה שני עמים אתה צריך לבחור: באיזה עם אתה? משה לא מתבלבל, לא חומק מהם, לא בורח. הרבה אנשים שעולים לגדולה שוכחים מאיפה הם באו. לא מרגישים מחויבים לאנשים קטנים במעמד נמוך מהם. משה נוהג אחרת וגם בזה הוא רבנו. הרי הרי הוא עם בגדי מהארמון, הוא לא חייב להטות כתף, זה אפילו מסוכן עבורו, אבל הוא משתתף עמם. ראינו את זה אצל אברהם, יצחק, יעקב, יוסף וכעת משה – העיקר זה האכפתיות, לצאת מעצמך, ואז – הגאולה מתקדמת. שימו לב איך ממש רואים מידה כנגד מידה:

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.

רש"י: שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אוזני מצעקתם.

הקב"ה כאילו אומר: אתם רגישים? אני רגיש.

מכל תכונותיו של משה – ענווה, חכמה, נבואה – זו ה-תכונה שמצוינת: נושא בעול עם אחיו. ("אל תהיה אוהד, תהיה שחקן")

4. התגובה הראשונה של פרעה לבשורת יציאת מצרים

העלילה מתקדמת. משה ואהרון מתייצבים מול פרעה, אהרון הוא הדובר, עוזר למשה להביע את הרעיונות, זה אחרי שהם נפגשים ואהרון שמח באמת, ואחרי שהם אומרים "שלח את עמי" ופרעה מסרב, אנחנו נחשפים לתגובה הראשונה של פרעה. הם כבר יצאו מהארמון, אבל מה פרעה עושה? מה המסקנה שלו נוכח בשורת החירות והגאולה שהוא שמע? שימו לב לגזירה הראשונה שהוא מטיל מייד אחר כך, יש בה מסר עמוק:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:

לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן.

וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.

תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.

… וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'.

הם צריכים לעבוד קשה יותר. למה? כי כנראה יש להם קצת זמן פנוי, קצת רווח להתבונן, ובזמן הזה הם מתחילים לחשוב על רעיונות "מסוכנים", כלומר על האמת. הם נרפים מן העבודה ולכן צועקים לאמור "נלכה נזבחה לאלוקינו", כלומר הפנאי לחשוב מביא אדם למסקנות רוחניות. שימו לב לרש"י:

רש"י: תכבד העבודה האנשים ואל ישעו בדברי שקר – ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח.

מה שפרעה רואה כ"דברי שקר" אנחנו רואים כדברי רוח. מה שעבורו רע עבורנו הוא טוב.

וממש על הנקודה הזו, המאזין דוד סעדה שלח לי השבוע טקסט של רבי נחמן וכתב: "הוא יורד פה על הקפיטליזם וההתמכרות לעבודה, מדהים". הנה הטקסט:

"עִקַּר הָעַבְדוּת וְהַמְּרִירוּת שֶׁסּוֹבְלִין רֹב הָעוֹלָם הָרוֹדְפִים אַחַר הַמָּמוֹן שֶׁהֵם עֲבָדִים לְעַצְמָן וּמְשַׁעְבְּדִים עִם עַצְמָם בְּקֹשִׁי וּמְמָרְרִין אֶת חַיֵּי עַצְמָן בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, שֶׁבּוֹנִין לְעַצְמָן בִּנְיָנִים גְּדוֹלִים כְּמוֹ פִּתֹם וְרַעְמְסֵס, כְּדֵי לְמָרֵר חַיֵּי עַצְמָן בָּהֶם וּבְכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה בַּשָֹּדֶה, שֶׁהֵם נָעִים וְנָדִים תָּמִיד עַל פְּנֵי הַשָֹּדֶה בִּדְרָכִים רְחוֹקִים וְסוֹבְלִים מְרִירַת הַשִּׁעְבּוּד מְאֹד מְאֹד מַה שֶּׁהֵם בְּעַצְמָם מְשַׁעְבְּדִים בְּעַצְמָן. וְהַכֹּל בָּא מִכֹּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת גָּלוּת מִצְרַיִם בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, שֶׁזֶּה הַמְדַמֶּה מַטְעֶה וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם בְּתַאֲווֹת וּבְמוֹתָרוֹת וּמְשַׁעְבֵּד בּוֹ בְּפֶרֶךְ וּבַעֲבוֹדָה קָשָׁה".

אם נסכם את מה שרבי נחמן כותב כאן: עיקר השעבוד הוא עצמי, האדם משעבד את עצמו. ועיקר השעבוד הוא לכסף ולממון ולעבודה, אנחנו מכריחים את עצמנו להשתעבד. מה הפתרון? לצערנו הפתרון מונח לנו מתחת לאף, מתחת לפנס, ואנחנו לא רואים. אנחנו אפילו רבים עליו ומחוקקים עליו חוקים ומגישים עליו בג"צים במקום להבין אותו לעומקו. השבת. שימו לב:

"הלך משה ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח העבד יום אחד בשבוע הוא מת. אלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע – הם מתים. אמר לו פרעה: לך ועשה להם יום מנוחה כמו שאמרת. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח. היו בידן מגילות שהיו משתעשעים בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן [במגילות: ספר בראשית]. אמר להם פרעה: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (מדרש)

זה הסיפור גם בוויכוח על השבת בחדשות – הסיפור הוא לא חרדים מול חילונים אלא חירות מול שעבוד. חפשו את הכסף, את האינטרס הכלכלי: הם רוצים שנקנה שבעה ימים בשבוע. זה סיפור של בעלי ההון, בעלי הקניונים, בעלי האתרים – אנחנו שווים להם כשאנחנו רוכשים וקונים ומקליקים. שלא יהיה לנו זמן לדברי רוח.

נסכם:

למדנו שפרעה מלמד אותנו: "הנה עם"

למדנו שמשה הוא "כבד פה וכבד לשון" – ומנהיג

למדנו שהוא מנהיג בגלל הרגישות, בגלל "וירא בסבלותם"

ולמדנו מפרעה לשים לב שיש ערך שלא קשור בכסף, ושצריך זמן בחיים לקדושה ולמנוחה.

בשבוע הבא – עשר המכות מתחילות, ועוד. תודה רבה. להתראות.

*************

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *