כוחה של הצעקה

התפקיד המשמעותי שניתן לצעקה מלמד אותנו עניין חשוב: האדם צריך להתחיל. רק התעוררותו של האדם מתחילה מהלך של היחלצות. התורה קוראת לנו להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, להתקומם. לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל
שולי רנד, מתוך

״בתוך לבי יש צעקה והיא גדולה

הראו לי את שער הרחמים״

השיר הזה חזר אלי לפני שנה, כשמאיר בנאי נפטר, ולא יכולתי שלא לזעוק איתו ולבכות איתו. כמה גדולה היא התחינה שבוקעת מתוכנו במקום בו נגמרות המילים. כשהנפש סוערת, והלב צועק את הכאב.

״יפה צעקה לאדם״, אומר המדרש, ובספר הזוהר נכתב כי כוחה של הצעקה גדול יותר מכל תפילה, עד כדי כך שלעולם היא לא חוזרת ריקם.

צְעָקָה וְשַׁוְעָה בַּמֶּה הִתְפָּרְשׁוּ?

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין לְךְ שַׁוְעָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לט) "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה". אֵלֶיךְ ה' שִׁוַּעְתִּי. שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךְ וַתִּרְפָּאֵנִי. צְעָקָה, שֶׁצּוֹעֵק וְאֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם.

אָמַר רַבִי יְהוּדָה, הִלְכָךְ גְּדוֹלָה צְעָקָה מִכֻּלָּם, שֶׁצְּעָקָה הִיא בַּלֵּב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איכה ב) "צָעַק לִבָּם אֶל ה'". צְעָקָה וּזְעָקָה דָּבָר אֶחָד הוּא, וְזֶה קְרוֹבָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר מִתְּפִלָּה וַאֲנָחָה, שֶׁכָּתוּב (שמות כב) "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, זֶה מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּבוֹכֶה וְצוֹעֵק עַד שֶׁלֹּא יָכוֹל לִרְחֹשׁ בִּשְׂפָתָיו – תְּפִלָּה זוֹ שְׁלֵמָה, שֶׁהִיא בַּלֵּב, וּלְעוֹלָם לֹא חוֹזֶרֶת רֵיקָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, גְּדוֹלָה צְעָקָה שֶׁקּוֹרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּל יָמָיו.

(מתוך הזוהר לפרשת שמות דף כ' ע"א)

הצעקה קרובה לאלוהים יותר מתפילה ומאנחה! היא מגיעה מעומק הלב המשווע לעזרה, על סף ייאוש, והיא תמיד נשמעת. הצעקה היא גם קול המחאה על עוולות חברתיות.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.

וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

מה אלוהים יודע שלא ידע קודם? לפי רש״י, המשמעות של "וידע אלהים" היא ״נתן עליהם לב ולא העלים עיניו״. מכאן, שעד הצעקה הנואשת של בני ישראל, אלוהים העלים עיניו, ולא נתן עליהם לב, ולמעשה הצעקה היא זו ששינתה את מהלך הדברים. שוועתם – זעקתם לעזרה – עולה אל האלוהים, ששומע, זוכר את הברית, רואה את עמו ויודע. מיד אחרי תיאור הזעקה שהצליחה לבקוע רקיעים, מתגלה אלוהים למשה בסנה הבוער, אומר לו מפורשות – צעקתם באה אלי, ומטיל עליו להוציא את עמו ממצרים. הזעקה היא נקודת המפנה, וממנה למעשה החלה הגאולה.

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

הייתכן שאלוהים לא ראה קודם את סבלו של עם ישראל, את עבודת הפרך והגזרות קשות לפיהן צוו להרוג כל תינוק עברי? ואם ראה – האם לא חשב שראוי להוציא אותם ממצרים לפני שצעקו לו? למה נדרשה לו זעקתם?

התפקיד המשמעותי שניתן לצעקה מלמד אותנו עניין חשוב: האדם צריך להתחיל. רק התעוררותו של האדם מתחילה מהלך של היחלצות. התורה קוראת לנו להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, להתקומם. לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל.

כוחה של צעקה בא לידי ביטוי גם בלב האדם. כשאנחנו שרויים במצב קשה, בתחושה שממררים את חיינו ממש, מה יעזור לנו אם נתחנן לשינוי? הצעקה מולידה בתוכנו תנועה של חיים. אם הלב צועק סימן שהתעוררנו, שאנחנו מסרבים להשלים עם המצב. שלצד הכאב מצאנו שארית קטנה של כוח, נקודה פנימית שתעזור לנו להתחיל לטפס למעלה מתוך הבור. הצעקה מגלה את הרצון שלנו בשינוי והיא פתח להתחדשות.

איך היינו צועקים לו היינו נקלעים לסערה בלב ים, על סירה רעועה, והגלים מכים? לפי רבי נחמן מברסלב כך אנחנו צריכים לצעוק לאלוהים: ״צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִצְעֹק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הַיָּם תָּלוּי עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְהָרוּחַ סְעָרָה סוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. כִּי הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּזֶה הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ״.

אנחנו כל הזמן בסכנת טביעה. טביעה בים של סתמיות, ים של אדישות. וכדי למלא את חיינו משמעות ושמחה, אנחנו צריכים להתעורר, לצעוק את צעקתנו, ולפתוח פתח לחיים מלאים. להתעקש לגלות את קרש ההצלה שלנו. ביצירה, בלימוד, בנתינה, בעשייה, באהבה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *