לא תחמיץ

מתי בפעם האחרונה דיברתי עם עצמי? מתי עצרתי להקשיב לקול הפנימי ואפשרתי לעצמי באמת לשמוע מה הלב אומר ומשם לדייק את העשייה שלי? כדי לשמוע את הקול הפנימי צריך לפנות את הלב מהבלי העולם. להתעקש וליצור לנו פסק זמן, רגע אחד ביום או פעם בשבוע שבהם נחזיר לרוח את המושכות והיא תהיה קודמת לגוף
לא תחמיץ
לפני שבוע, בשעת ערב מאוחרת, בתי בת החמש וחצי התחילה לספר לי על אלוהים. הייתי המומה ומוקסמת כאחד. כמה עומק פילוסופי יש בילדים. אחרי שהסבירה לי מהי תפיסת האלוהות שלה, ובישרה לי מה הכי חשוב לעשות בחיים (!), ברגע שחשבתי שאין יותר גבוה מזה, אמרה: אמא, גם כשאת מדברת עם עצמך – את בעצם מדברת עם אלוהים!
״כִּי מַה שֶּׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי ה' מַמָּשׁ״, מלמד גם רבי נחמן מברסלב. ״כִּי עִקַּר הָאֱלֹקוּת – בַּלֵּב״. אבל מתי בפעם האחרונה דיברתי עם עצמי? מתי עצרתי להקשיב לקול הפנימי ואפשרתי לעצמי באמת לשמוע מה הלב אומר ומשם לדייק את העשייה שלי? הימים חולפים, השנים עוברות, וכל הזמן יש משהו אחר שצריך לעשות ממש עכשיו. בין המחויבויות הרבות, העייפות המצטברת, הריצות לפה ולשם, ושלל מסיחי הדעת, לדבר עם עצמי הופך למותרות. איך בכלל אפשר לעצור להקשיב במירוץ הסיזיפי של החיים?
״וזה עיקר הגלות גם עתה, מה שאין יכולים להתפנות ולשכוח הבלי עולם, להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה״, כותב ר׳ יהודה אריה לייב אלתר, ה״שפת אמת״, בשנת 1899. כשאנחנו משועבדים ליומיום, אין לנו פנאי לעצמנו. ׳קוצר רוח ועבודה קשה׳ שמנעו מבני ישראל לשמוע למשה בבואו להוציאם ממצרים, משמעותם ״שליטת הגוף על הנשמה ורוח״.
כדי לשמוע את הקול הפנימי צריך לפנות את הלב מהבלי העולם. להתעקש וליצור לנו פסק זמן, רגע אחד ביום או פעם בשבוע שבהם נחזיר לרוח את המושכות והיא תהיה קודמת לגוף. זאת תהיה גאולה. אבל צריך לעבוד על זה. לא לוותר לעצמנו ורק לשרוד עוד יום.
ואם פינינו זמן וקשב והצלחנו לשמוע איזה מסר שעולה מבפנים, רצון כלשהו שדופק על דלתנו, מה אז? הסכנה הגדולה היא להחמיץ את הקריאה. כי עם הרצון יעלו גם קולות מתנגדים, חזקים, שינסו לשכנע אותנו למה לא לממש את החלום. ספקות, ביקורת, טיעונים שיישמעו לנו הגיוניים, כולם יתגייסו כדי להניא אותנו מללכת בכיוון שהלב מבקש. מפחיד להשתנות. מפחיד לעשות משהו חדש.
האיסור על חמץ בפסח, שמופיע בפרשת בוא מספר פעמים, מלמד אותנו לא להחמיץ את הרגע. לא להחמיץ את ההזדמנות להתפתח. בתלמוד נאמר שהשאור שבעיסה הוא המעכב. לפי רש״י, השאור שבעיסה הוא ״יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו״. ״היצר הרע שאנו מנהלים איתו מאבק בלתי פוסק אינו מנסה לשכנע אותנו לעשות דברים רעים במובהק״, כותב יעקב נגן. ״בכל פעם שאנחנו מגיעים לצומת משמעותי, הוא מנסה לפתות אותנו לבחור בדרך הנוחה והקלה, לא להתאמץ ולא להשתנות – להתעכב ולהחמיץ״.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? הלימוד של ימימה אביטל מכוון אותנו להיות בחסד עם עצמנו ולקבל גם את ההתנגדויות הטבעיות שבאות ומעכבות את העשייה. במקביל הוא קורא לנו לתת לרצון הטוב את מקומו בחיינו. לא לוותר עליו, אלא לטפח אותו לאט לאט, בהדרגה. לפתוח לו פתח קטן כחודה של מחט, להקדיש לו זמן מסוים ביום, בהתאם ליכולת העכשווית שלנו ולעשות את המעט המתאפשר. משם יבואו שמחה וכוח לעשות עוד. משם ייפתחו בפנינו שערים חדשים וגדולים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *