רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

================

עוד תכנים של כותבי "ליבא" לכבוד שבת שירה

פרשת בשלח. זוכרים מה משה ואהרון ביקשו? "שלח את עמי". התשובה הייתה לא, אבל התשובה הסופית ניתנת לנו השבוע בתחילת הפרשה:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם.

זה קורה. האמת והטוב מנצחים. עכשיו נחלק את הפרשה לארבעה חלקים, ונראה איזה קשר מיוחד יש ביניהם.

נתחיל בעובדות, זה מה שקרה בפועל:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם.

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

עד כאן העובדות ה"יבשות", יבשות זה לא מילה, היו שם הרבה מים… בכל אופן, פרשנים רבים כותבים על קריעת ים סוף דברים חשובים – זה מודל להתגברות, להתקדמות. מה קורה כאן? הרע שהיה פה רק לפני רגע נעלם, טבע, ואנחנו עברנו לשלב חדש, למציאות חדשה, להתמודדות חדשה, יש לפנינו עוד הרבה אתגרים. ולכן זה מנגנון שחוזר על עצמו – יציאת מצרים-ing. אבל אנחנו לא נלך היום לפרשנויות העמוקות של מה זו יציאת מצרים, אלא נדבר על העובדות. מה שקראנו עכשיו ביחד – זו המציאות העובדתית. זה מה שקרה. נקודה. אבל מכאן הכל מתחיל, לא נגמר. השאלה היא איך אנחנו רואים את העובדות? מה אנחנו עושים איתן, איך הן משפיעות על מצב רוחנו? אנחנו נבדוק את שני סוגי התגובות שמופיעים בפירוט בפרשה, נוכח המצב החדש הזה בחיי העם.

1. פרשנות ליציאת מצרים – שירת הים:

מיד כשמסתיים האירוע, העם פוצח בשירה נרגשת. שירה היא מעל לעולם הדיבור, תסתכלו על הפסוקים כדי לראות איך השירה מתפתחת, איך שיר נולד (אופס, שיר של יהונתן גפן, זה מותר?), כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים – שירה זו רמה חדשה של אמונה, תסתכלו על הפסוקים:

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּ-ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַ-ה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

ישראל רואה את מצרים מת על שפת הים, רואה בכך את היד הגדולה של ה' (זה לא דבר של מה בכך), וייראו העם – יראה, פחד, כבוד, ומתוך היראה – אמונה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ומה אז? אז ישיר משה.

הסדר הוא: רואה, ירא, מאמין, שר. זה לא סתם שירה ספונטנית בסבבה, יש פה משהו עמוק, הבנה של מה קרה פה, ולמי צריך להודות, וכמה צריך לשמוח, ואיך לבטא זאת לנצח בשירת הודיה. יש ספר שיחות של הרב וולבה על הפרשה, והתלמידים השאירו הערות אישיות שלו, וזה נורא כיף. זה לא רק המהלכים התורניים אלא גם הדברים הקטנים שאמר תוך כדי, ותראו מה מצאתי שם השבוע:

"אני תמיד מסתפק איזה מעשה היה יותר מלא דביקות – קבלת התורה בהר סיני או שירת הים" (הרב שלמה וולבה)

מכיוון אחר מסתכל על הרגעים האלה רבי חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש:

"שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים."

תדמיינו את יהונתן גפן, אביגדור ליברמן וגידי גוב שרים ביחד… נשמע הגיוני?

על השירה עצמה אפשר לדבר הרבה. בשנה שעבר דיברנו רק על שירת הים, מי שזה מעניין אותו להבין פסוקים שמופיעים מדי בוקר בתפילת שחרית, יכול לעבור לכאן. אני רוצה להדגיש רק שתי נקודות לאורך שירת הים:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

האדמו"ר מקוצק אומר:

"כתוב בתורה קודם כל 'זה אלי ואנווהו', האדם חייב קודם כל לומר 'זה אלי', ורק לאחר מכן: 'אלוקי אבי וארוממנהו'. האדם חייב להתאמץ ולבנות את אמונתו שלו, ולא להסתמך רק על הירושה שקיבל מאבותיו".

חובה לבנות אמונה משלנו. הרב שמואל אליהו (רגע, מותר לצטט?) אומר שהאמונה צריכה להתקדם, לא כמו הסבתא-רבא, כמו שמתקדמים בכל התחומים…

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

כבר ברגע ההתהלבות – לקחת את זה קדימה, אל בית המקדש, כי אם יש התעוררות זמנית צריך להפוך אותה לנצחית, לממש את זה, כלומר הם לא סתם מתלהבים ממה שקרה אלא מבינים הכול – ארץ ישראל, תורה, ירושלים, מקדש, הכול. לקחת רגעים גבוהים לתוך החיים עצמם, להמשיך את המומנטום לרגעים הקטנים. זה מעניין שכבר כאן הם חושבים קדימה, לא שרים על העבר בלבד אלא על העתיד הרחוק, הנצח.

אני רוצה לסכם את התגובה הראשונה של העם לאירועים. הם נלהבים, נרגשים, שמחים, מאמינים, מצפים, מודים, ואת כל זה – הם שרים. פשוט מושלם. אבל… זו לא כל הפרשה.

2. פרשנות ליציאת מצרים – "קינת הים"

זו המצאה שלי, קינת הים, אבל נדמה לי שאפשר לכנות ככה את מה שקורה, את הגישה השנייה שנחשפת לפנינו בפרשה. והפרשה כרגיל לא מטאטאת מתחת לשטיח את התגובות האלה אלא להיפך, נותנת להם הרבה מקום. כלומר יש טעם לעסוק בהן. אנחנו נבחן כעת את כל הקינות שמלוות את הפרשה. מעניין שהשירה היא אירוע אחד רצוף, והקינות, מלוות בקטנה את המסע. נתחיל במה שקורה רגע אחרי יציאת מצרים ורגע לפני קריעת ים סוף, זה עוד לפני, אבל הטון כבר אז מתחיל להיות מריר וציני. הציניות שזורה כאן כחוט השני, משהו מקטין, מעליב, מזלזל, תשימו לב לרטוריקה הזו:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

שימו לב מה הם אומרים למשה ברגע שכזה, כמה מחליש, כמה מקטין – מה תמיד אומרים על הפולניה "אני כבר אנוח בקבר" ו"אמרתי לך". תסתכלו מה הם אומרים: אין מספיק קברים במצרים שלקחת אותנו למות פה? ואז: זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים, כלומר "אמרנו לך".

עכשיו הים נקרע, את שירת הים ראינו, ואז פסוק אחד אחר כך, בלי רווח, בלי איזה נושא אחר באמצע, אנחנו עוברים ישירות מהשירה – אל הקינה. תראו:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם.

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

זו קינה מסוג אחר, קיטור שמגיע אחרי שהים נקרע. הם כנראה חשבו שהשעבוד נגמר וזהו, שמעכשיו מחכים להם מים מתוקים מעתה ועד עולם, ופתאום – מים מרים. פרשנינו כרגיל מוצאים כאן הרבה עומק: יש בחיים מים מרים, וההוראה היא אל תחפש מים אחרים, תישאר עם המים המרים ותמתיק אותם. הפתרון הוא בהכנסת עץ לתוך המים המרים. לא להתעלם, לא להדחיק, לא לברוח, אלא להפוך את המר למתוק, לחפש, כי לפעמים הפתרון למשבר נמצא בתוך המשבר עצמו, בתוך הקושי, וזה החוק והמשפט הראשונים שהם לומדים. "שם שם לו חוק ומשפט". מה זה חוק ומשפט? איפה אתם רואים בסיפור הזה חוק ומשפט?

יש פרשנים שאומרים – זה החוק והמשפט. תלמד להוציא מתוק ממר.

אבל יש פרשנים שאומרים – שם ה' נתן לעם מצוות ראשונות, השעמום מביא לידי חטא, הם צריכים תעסוקה, הם צריכים תוכן לחיים, וזה רמוז במילה "עץ" – עץ חיים היא למחזיקים בה, רש"י עצמו כותב שהם קיבלו שם מצוות ראשונות כדי לטפל ב"מחלת" הקיטורים הזו: שבת, פרה אדומה, דינים.

הם ממשיכים במסע אבל פסוקים ספורים אחר כך, זה שוב מגיע, קודם זה היה מים, עכשיו זה אוכל, עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון, שלא לומר הילד ששואל נו הלכנו יותר משנלך או שנלך יותר משהלכנו, פשוט לא בקטע, לא בגרוב, לא מבינים. שימו לב:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

למה הגעגועים? איזה פייק ניוז. "סיר הבשר", "לחם לשובע". לא מתביישים? אבל הגעגועים בעומק הפסיכולוגי הם לחופש, להפקרות, "עבדא – בהפקרא ניחא ליה". (גיטין יג עא). לא בגלל מזון אלא חזון. "כבד" עלינו להיות משהו גדול. סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, בביקורו השבוע בארץ, ממש התחנן: אתם השראה, תהיו כבר השראה לעולם, אנחנו מחכים לשמוע מה יש לכם להגיד.

אני רוצה לסכם את האירוע הזה, אבל חייבים להוסיף גם את נקודת המבט של ה"אור החיים" הקדוש שאומר – זהו טיפול בתרבות הפנאי. שוב, השעמום מביא לידי חטא. "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא – כי לחם מן השמיים לא יצטרך שום תיקון, וזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא". מבחן מה אתה עושה בזמן הפנוי שלך, איך אתה בוחר למלא אותו. מבחן גדול גם היום זה הסיפור.

טוב, אז היה אירוע לפני קריעת ים סוף, אירוע מים מרים-מתוקים מיד אחרי, אירוע של רעב ומן מן השמיים, והתורה מפרטת פה על המן, איך הוא יורד כל יום, ואיך ביום שישי יש מנה כפולה, ואיך בשבת אין מן כי מקבלים כמו "לחם משנה" מקבלים "מן משנה" (ולכן יש 2 חלות בסעודות שבת עד היום, בגלל המנה הכפולה), ואיך 40 שנה רצופות הם אכלו מן במדבר עד בואם לארץ ישראל. אבל עכשיו מגיע האירוע הרביעי:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם.

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'.

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא.

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

זה עצוב, אנחנו מסתובבים במדבר ומשאירים בו שמות של מקומות על שם הטראומות שלנו – מרה, מסה ומריבה. אלה לא זיכרונות שלנו במיטבנו. מזכרות עוון כאלה. חשבתי לעצמי, למה לא שרים שוב אחרי כל פעם שהם מתלוננים והבעיה נפתרת? הרי זה מה שקרה בשירת הים, והנה פה אין תודה אחרי כל פעם, אין שירת תודה.

צריך לומר, הסיפור זה לא המים ולא הלחם, אלא הרוח. הנה, השם מספק להם מים. אבל מה קורה פה, איך מבקשים, כמה אנחנו אומרים לילדים להגיד בבקשה, כמה הם שוברים את הכלים כל פעם מחדש, ממש "שוברים את הכלים ולא משחקים וחוזרים למצרים", יש פה מחלה ששמה "תרבות מצרים" וכל התלונות זה סימפטומים, ביטויים למחלה הזו שהם טרם נרפאו ממנה, והם הולכים לצאת לסדרת חינוך עכשיו, ואנחנו יחד איתם, שנהיה ראויים להיכנס לארץ. צריך להסביר כמה התקשורת של ימינו קשורה לכל זה? נראה לי שלמי שיושב פה לא צריך להסביר כמה פס הקול התקשורתי, הציבורי, החינוכי, הוא חשוב.

טוב, הפסוק הבא, מיד אחרי המילים "היש ה' בקרבנו אם אין", הוא ממש מפחיד מצד אחד, אבל הוא ממש מתבקש מצד שני. אני העתקתי אותו יחד עם הפסוק שלפניו, כדי שנוכל לראות את הרצף של הדברים:

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.

אין דרך לא לראות ולא לשמוע את מה שנאמר לנו פה: עמלק מגיע כשאנחנו ממש קוראים לו לבוא! ההתנהגות שלנו היא שמביאה אותו ונותנת לו מקום. כשאנחנו מתלוננים, סובלים מרפיון, לא מחוברים, ציניים – הוא מקבל את כוחו מהחולשות שלנו, אנחנו אלה שמזמנים את המלחמה עמו.

אומרים לנו חז"ל: "רפידים – על שם שריפו ידיהם מן התורה".

הם ריפו ידיהם מכל דבר, מהחיים, מהשמחה, מהאופטימיות, מהפרופורציות. צריך לשים לב פה לכמה דברים מרתקים:

האם פסוק אחד אחרי "שירת הים" היה כתוב: ויבוא עמלק וילחם עם ישראל? התשובה היא לא. עמלק לא יכול להגיע כשאנחנו במצב של שירת הים.

האם עמלק נלחם בנו בגלל ארץ ישראל? לא. היום הוא נלחם גם בזה, אבל חשוב לשים לב – עמלק מגיע עוד לפני שזו מלחמה על טריטוריה, זו מלחמה על ערכים, לא על רכוש או נפש או מקום בעולם, לא על ירושלים, לא על שטח, על מהות, אידיאולוגיה, אמונה, התנגשות קיומית בין טוב לרע, ברור שהמקום לבטא את כל הטוב שלנו הוא כאן, אבל זה מתחיל כבר במדבר סיני.

ומי הם אלה שבחרו בשירת הים, ומי הם אלה שבחרו בקינת הים? אלה אותם אנשים. זה יוצא מאותם פיות: אשירה לה' כי גאה גאה, אוף למה לא מתנו במצרים. נעים מאוד, אלה גם אנחנו. המנגנון הזה מתרוצץ בתוכנו, הבחירה בידינו איך לראות את חיינו, וזוהי-זוהי מלחמת עמלק. מי ששואל איפה עמלק, מה זה מחיית זכר עמלק שאנחנו מצווים עליה – הפרשה פורשת בפנינו את כל המפה, גם האישית וגם הלאומית, וכרגיל זה מתחיל עמוק בלב שלנו ורק אחר כך בא לידי ביטוי בשדה הקרב, או באו"ם, או בירושלים.

ומה אנחנו מנציחים, במה רוצים לדבוק? בשירת הים, כמובן. אותה שמים בסידור התפילה. מישהו יודע בעל פה את התלונות? אולי אם זו פרשת בר מצווה של מישהו, עם ישראל לא משנן בעל פה את פסוקי התלונה אלא את פסוקי השירה וההודיה, וזו אמירה חשובה.

בהקשר הזה בדיוק, נמצאת פה גילה כהן, אמא של אבינועם כהן שנהרג בתאונת אימונים בגולן. משפחת כהן פנתה אליי לפני כמה שבועות עם היוזמה הזו, כל פעם זה נדחה, וזה כל כך מתאים שהיא פה השבוע –

היא הביאה לכאן כמה מאות פנקסים כאלה, פנקס חדש שהמשפחה הוציאה עכשיו לזכר אבינועם, הם מצאו אחרי פטירתו "פנקס תודה" בין החפצים שלו, והפנקס מעיד על דרכו המיוחדת בעולם – וכך נכתב כאן: "נפעמנו מההתמדה והכתיבה הרצופה של עוד תודה ועוד תודה, זיהינו שחלק מהתודות נכתבו אחרי אירועים מסוימים – אחרי שבת אצל אח, מפגש עם חבר, או קושי מסוים שבו נתקל. אפשר לחוש ברצון החזק של אבינעם לשוב ולהודות על כל דבר, על דברים יומיומיים וגם על התמודדויות". יש פה דוגמאות בכתב ידו, למשל: תודה שיש לי משפחה שלמה וטובה, תודה שיש לי יכולת להיות רוחני, תודה שמצאתי עוד לחן לידיד נפש, תודה שנולדתי בירושלים, תודה על שקיעה מיוחדת כל יום, תודה שיש לי אחיינים מתוקים, תודה שאני רוצה להיות עניו, תודה שאני מצליח ללמוד יום שלם, ועוד ועוד.

והמשפחה עיצבה את הפנקס והשאירה בו המון דפים ריקים עבור הקוראים, והם כותבים פה: "אם תקחו את הפנקס ותמלאו אותו בתודות שלכם תמשיכו את דרכו היפה של אבינועם ותוסיפו אור בעולם".

גילה תשב כאן ליד הדלת בתום השיעור, מי שרוצה לקבל פנקס כזה מוזמן לגשת אליה, זה נראה לי תרגום מעשי של כל מה שדיברנו עליו, האם אתה מנהל בחיים פנקס של קיטורים וכפירה וציניות, או שאתה מנהל פנקס של תודה ושל אמונה.

תודה רבה לכם. לילה טוב. בשבוע הבא – מתן תורה.

==================

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר