1.
האומץ לעמוד מול עצמך. מול הגודל הפיצפון שלך, הגוף הבוגדני, הקול הפנימי, שלא מרפה מלהשוות ולסכם את התוצאות, שבדרך כלל מאוד לא מחמיאות. זה אני? ככה אני נראה? ועוד מצפים ממני לקחת החלטות ולקחת אחריות על אחרים? מה נסגר? הבן שלי החליט שהוא עף מהאינסטגרם. "שמע אבא", הוא חרץ, "איך אתה יודע שמסיבה היא על הפנים? כשכולם מצלמים את עצמם בתנוחות וי כאילו הם ניצחו עכשיו שדים ממאדים".
אבל בכל זאת לגלול את הדף ולראות שכולם נראים מעולה (האחת הטובה מתוך 2000 סלפים שהלכו לפח), ושכולם נהנים בטרפת, כשאתה בסך הכל בבית ורואה ספורט בטלוויזיה על לא עוול בכפך, זה בכל זאת עושה משהו לנשמה. אתה יודע בשכל שהכל שקר, אבל מרגיש בכל זאת מתוסכל ומוחמץ וקטן. כל כך קטן.
המצווה הראשונה בתריג שמפציעה בפרשת הגאולה בא, כולה אומץ. כל כך הרבה אומץ יש בה, שרוב הזמן שבין הזמן ההוא ברעמסס ועד לזמן הזה בתל אביב, היא בכלל לא נעשתה. כל כך הרבה אומץ, שכפי שהבנתי השבת מחברה מאוד חכמה, היה ערעור מאוד גדול עליה מצד הצדוקים ומעמד הכהנים בבית שני.
"החדש הזה לכם ראש חדשים" אומר הקול האלוקי מתוך משה, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אז בפשט של הפשט אנחנו מבינים שצריך סדר בזמנים ולוח שנה מוסדר שיתחיל בניסן. אבל מה שרבותינו קיבלו כשפירשו שהחדש הזה לכם מדבר בראיית חידוש אור הלבנה כקוד למניית הזמן ושהקביעה אם היא נתחדשה או לא, היא "לכם", כלומר לנו, כלומר תלויה אם ראינו או לא ראינו, זה כבר מסירת מפתחות טוטאלית של הבורא לעם ישראל ולמשפחת האדם בכלל.
אם אתם תופסים כמובן שהמפתח הוא הזמן.
2.
יותר מזה, פירשו רבותינו, המילה זה מעידה על כך שהבורא הראה למשה באצבע את השיעור המדויק של המולד. אם ראית כזה, אז זו עדות קבילה לקבוע ראש חודש היום, ואם פחות מזה, לא ראית כלום.
כלומר שיש שיעור חשוב וקצוב וקובע של מולד הלבנה. אנחנו לא בדיון פילוסופי. אנחנו במידות ולמידות יש חשיבות מכרעת. אז אם בן אדם ראה מולד בשיעור מסוים יש לנו ראש חודש ובפחות מזה אין. כלומר שכל הימים הקדושים והחגים והצומות תלויים באיזה גודל ראו שני עדים את הירח מתחדש. אבל אדם זה לא מדע מדויק. יש לו ככה וככה גוף וככה וככה גלגל עין וככה וככה כוח ראיה. אני לא רואה בדיוק כמוך. לא באיכות. לא בגודל. ואם מעונן? ואם יש לי משקפיים? ואם שכחתי אותן בכיס של הז'קט בדיוק כשהלבנה יצאה לרגע מבין העננים? בגלל זה נצום בכיפור, או נבער חמץ, יום מאוחר יותר?
התשובה היא כנראה כן. והיא תשובה, שכמו כל העניין הזה של קידוש הזמן, שנמסר בידי האדם במצווה הראשונה בתרי"ג, מצריכה אומץ, הכרה במוגבלות וביחסיות שלי כאדם, והבנה עמוקה שכמו הקריירה המפוארת של לו ריד, גם אני כותב את ספר הזהב שלי בכשלונות.
