53 תרופות נגד בדידות

פרשת משפטים תשע"ח: בבסיסה של הפרשה, כל מה שהיא מנסה להנחיל לנו, כל פעם מכיוון אחר, נמצא שתי מילים: "צלם אלוקים". יש בנו צלם אלוקים ויש באחרים צלם אלוקים וזה צריך להנחות אותנו בחיינו. אנחנו נדרשים לכבד, להיות רגישים, עדינים, קשובים, מלאי חמלה וחסד, כי יש חתיכת אלוקים בזולת

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, קיבלנו את התורה בהר סיני. זה בהחלט שיא, ונשאלת השאלה: לאן ממשיכים? לאן הולכים מכאן? איך יורדים מההר? ובכן, אנחנו הולכים מפרשת יתרו לפרשת משפטים, ולא סתם פרשת משפטים מתחילה באות ו':

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

כל מה שנלמד היום – מתחיל ב-ו' החיבור, ו' החיבור תרתי משמע, היא מחברת, זה חיבור להר סיני, המשך ישיר להר סיני – מההר אל הרחוב, השוק, הכביש, הווטסאפ, הסלון, המטבח, הכיתה, הבנק, בית המשפט ועד לפה הערב ב"היכל שלמה". משם עד לכאן. כלומר, לא ממשיכים מהר סיני לסתרי תורה, לחוכמות גנוזות, אלא לעודף שמקבלים במכולת ולמכה שמישהו מקבל ולהעסקת עובדים וליחס כלפי גנבים. אנחנו פורטים את עשרת הדברות לפרוטות, לפרטים. בפרשה יש 53 מצוות מתוך 613, מתוך התרי"ג. ולמה זה כל כך חשוב? למה המשימה הראשונה אחרי הר סיני היא לעסוק במשפטי היום יום? קודם כל, כי התורה צריכה להיות ברורה. תראו איך רש"י מסביר את הפסוק הראשון:

רש"י: ואלה המשפטים אשר אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר 'אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו'. לכן נאמר: 'אשר תשים לפניהם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

כלומר, התורה צריכה להיות מובנת, נגישה, אהובה, ברורה. כשמגיעים לאכול, המארחים לא שמים לך אוכל מתחת לשולחן כדי שתחפש, הם מגישים ופורסים ונותנים כלי הגשה וסכו"ם כדי שתוכל לאכול. ככה התורה צריכה להיות מוגשת, טעימה, פרוסה בפנינו.

נקודה שנייה – כל העם צריך לשמוע את המשפטים. "אשר תשים לפניהם", כלומר לפני כולם. אין פה כת של נזירים שמקיימת את התורה, היא באמת של כולם. ולמה כל העם צריך לדעת? את התשובה מצאתי בספר חדש שבעלי קנה לי לאחרונה, הספר "לב אליהו" של הרב אליהו לופיאן, מגדולי תנועת המוסר במאה האחרונה, שלימד ופעל פה בישראל עד פטירתו ב-1970. בספר הנפלא הזה נכתב שכל אדם הוא דיין על עצמו. האחריות היא של כולנו, כולנו שופטים, וכך הוא כותב:

"אין הכתוב מדבר רק לדייני ישראל, אלא כל אחד ואחד מישראל דיין על עצמו והוזהר על המשפטים" ("לב אליהו").

כולנו שופטים, כל הזמן – את בני משפחתנו, את חברינו, ואת עצמנו, מה לעשות קודם, במה להשקיע, כולנו שופטים ושופטות, דנים ומחליטים ודנים, והפרשה נותנת לנו כלים להתנהל בעולם הזה.

אז נתחיל. בפרשה כאמור יש 53 מצוות, ואם ננסה למצוא משהו משותף, כי לא נספיק לדבר על כל פרט ופרט בפרשה, אפשר בהחלט למצוא כותרת-על. בבסיסה של הפרשה, כל מה שהיא מנסה להנחיל לנו, כל פעם סביב נושא אחר, כל פעם מכיוון אחר, נמצא שתי מילים: צלם אלוקים. יש בנו צלם אלוקים ויש באחרים צלם אלוקים וזה צריך להנחות אותנו בחיינו. אנחנו נדרשים לכבד, להיות רגישים, עדינים, קשובים, מלאי חמלה וחסד, כי יש חתיכת אלוקים בזולת. במובן הזה זו לא סתם פרשת "משפטים", היא לא רק משפטית, לא סתם מנחילה שיטה משפטית קרה, טכנית. התחושה היא שזה לא דין אלא בעיקר "לפנים משורת הדין". ואולי זוהי גם תזכורת למצרים, יש בפרשה הרבה תזכורות לשם, כאילו ירדנו לשם כדי לצרוב בנו רגישות. הרי שם לא ייחסו לנו צלם אלוקים. בעידן הנוכחי מדברים המון על זכויות, אבל שימו לב שאין כאן זכויות שלי אלא חובות שלי כלפי האחר. לא מה זכויותיי אלא מה חובותיי, זו השאלה. אמרתי ששתי המילים "צלם אלוקים" יעזרו לנו להבין את הפרשה, אבל יש עוד שתי מילים שחשוב לי להזכיר – טרייסי קראוץ'. לא שמעתם עליה? זוהי שרת הבדידות החדשה של בריטניה. לפני כמה ימים פורסמה הידיעה על כך שתרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, ממנה שרה לענייני בדידות. "לאנשים אין את מי לשתף, עם מי לדבר על מחשבותיהם וחוויותיהם", אמרה מיי. מתברר שיותר מתשעה מיליון בריטים מתוך כ-65 מיליון בריטים מעידים על בדידות וזוהי "מגיפה נסתרת", לא מספיק מדוברת. באירוע ההשקה של היוזמה אמר אחד המומחים שבדידות מסוכנת, והיא גרועה לבריאות יותר מעישון של 15 סיגריות ביום. היא גורמת מחלות לב, דיכאון, חרדה, דימנציה, אבל מופיעה לאו דווקא אצל מבוגרים. ועל רקע הידיעה הזו, ששמה דגש על הבעיה של האנושות בעידן המודרני – שימו לב לקשרים האנושיים העדינים שפרשת משפטים "מכריחה" אותנו לטוות ולקיים. במובן מסוים משפטי החברה שהיא מציעה הם התרופה לכך. אם נצעד כך לא נצטרך שרה לענייני בדידות.

אז אנחנו מתחילים, נשתדל לסקור לפי הסדר חלקים משמעותיים בפרשה, ולראות מה הם אומרים לנו:

1. צלם אלוקים בעבד

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

זו לא העבדות שאנחנו מדמיינים, חז"ל אומרים: "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו". יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד, שזה כמעט כמו לקחת לעצמך אדון, כאילו האדון משרת את העבד: שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא לא, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מיטה והוא על גבי תבן. עבדות היא סוג של שיקום, סוג של משפחה אומנת. מדובר באדם שגנב ולא יכול להחזיר, אז הוא הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר, כדי להחזיר אותו לחברה. במקום בתי כלא, שהתורה לא כותבת עליהם, יש עבדות-שיקומית.

ובכל זאת, למה להתחיל בעבדות? איך העבדות רלבנטית היום? אומר לנו הרבי מלובביץ': כי זו לא סוגיה שבאמת תעזוב אותנו. פרשנים רבים קוראים לנו לשים לב למה אנחנו משועבדים, הרי אם העבדות נעלמה, היא הייתה צריכה להיעלם גם מהתרבות, נכון? אז חשבתי כמה שירים יש היום, בשנות האלפיים, על עבדות. סימן שזה לא נגמר:

ברי סחרוף כותב בשירו "עבדים": "על נהר אספירין ישבנו, במקומות המוכרים", ובפזמון: "כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא, כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו".

אביתר בנאי (בשיר "מחיאות כפיים" / "עבד"): "מחיאות כפיים רחוקות, משכו אותי, כמו אחוז כישוף, עבד, עבד".

ריטה כתבה בשיר "עבד של הזמן": "זה השעון, זה ההרגל, זאת השגרה, אנחנו עבד של הזמן, של השעון שמן הסתם, אותו המצאנו בעבר".

מאיר אריאל בשיר "חיית הברזל" כותב על שלטון עריץ: "לא מפסיק ללהג, אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג, והמונים המונים… מסוממי קידמה והתפתחויות, לעבוד בלי דעת ולשרת".

ביני לנדאו שואל בשיר "עבדים": "הגיע הזמן להאמין שריבון העולמים, נותן לנו חירות לחיות את החיים הכי יפים, אולי סוף סוף נבין שכולנו חופשיים, וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו?".

עד כאן הדוגמאות. התרבות הרי אומרת הרבה על העידן, על המצב שלנו בזמן. סימן שהעבדות פה ובגדול, עובדה שזה בוקע ככה בפלייליסט. נמשיך לעוד היבט של גילוי צלם אלוקים:

2. צלם אלוקים בגנב

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.

התורה לא עוסקת פה ברחמים כלפי "מסכן" אלא כלפי "רשע". מדובר בגנב. ודאי שהוא צריך לשלם, אבל שימו לב לדיון המדוקדק והעדין שמתנהל פה:

רש"י: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמש. שה, שנושאו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו.

אם התבזית אתה משלם רק פי ארבע, ואם לא התבזית אתה משלם פי חמש. לא גנבתי לאחרונה שור או שה, גם לא כל כך ראיתי לאחרונה שור או שה, אבל כן ראיתי נאשמים מושפלים. הייתי כמה שנים כתבת לענייני משפט וראיתי חשודים ונאשמים, עצורים ואסירים, ולדעתי – כבוד הוא נושא מרכזי בכל המצב הזה. זה לא רק "קלון" טכני שבית המשפט קובע, האם יש או אין בעבירות קלון, אלא קלונו של אדם, כבודו של האדם, בפרט אם היה מפורסם קודם. חלק משמעותי מהשיעור הזה נולד בזכות משפטי אולמרט וקצב. זה לא דבר מצחיק, ללוות מקרוב ראש ממשלה ונשיא שהולכים לכלא, כל אחד בגלל כישלון בתחום אחר, או בינו לבינה או בינו לבין כספו. חלק מההחלטה שלי לעזוב קצת את הסיקור השוטף ולהתחיל לסקר את פרשת השבוע, התחילה שם. בכל אופן, לדעתי חלק מהמורשעים היו מוכנים לשבת יותר זמן בכלא ולשלם יותר כסף קנס, רק בלי פרסום. השם הטוב, הכבוד שנמחק, זה המון.

כבוד זה דבר עדין, זה "מה חושבים עליי" ולא תמיד קל לנו להודות בכך. אז קל להגיד: טוב, מה חושבים על גנב שסוחב כבשה, אבל מה חושבים עליי כאימא? שמתי לב שלפעמים יהודית בתנו הקטנה מגיעה לגן בלי מעיל. אני זו ששכחתי. אני יודעת שלא יהיה לה באמת קר, כי הגן מחומם ואוספים אותה מהכניסה, אז מה מפריע לי? הכבוד. הפדיחות. מה יגידו. כבודי נפגע. אתם מוזמנים לבדוק ולמצוא דוגמאות כאלה בחיים שלכם. נחזור לגנב מהפרשה. יש פה ניתוח באיזמל של נבכי הנפש שלנו. הרב לופיאן כותב כך:

"ירדה תורה לסוף דעתו של אדם, באשר הוא אדם מורכב מחומר וצורה, כוח עפר מן האדמה עם נשמת חיים חלק אלוק ממעל. יש לו מעלות ומורדות בקרבו, מעורבים ומסובכים, אשר עין בשר ודם לא תשורנו. עמוק עמוק בתוך לבו, עוד נתפס גם אצל גנב שפל זה, רגש של אי נוחות וקלון לעצמו, בנושאו את הכבש על כתפיו בשוק לעיני בני אדם. ואם כי הוא לא מרגיש בדבר הזה, הרי השם יתברך – חוקר לב ובוחן כליות – יודע עמקי לבבו כי כן הוא, וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה, אפילו בדבר קל כזה של הרגשת מעט פחיתות בתוך תוכו של גנב נבזה וחדל אישים". ("לב אליהו", הרב אליהו לופיאן)

אז מה המסקנה מכל זה? אני חשבתי שהוא יכתוב כאן – כמה לא לפגוע בכבוד הזולת, אבל הוא מסיק מסקנה נוספת:

"יש לנו ללמוד: אם במעשה מגונה, ואיסור גמור, שוקלים כמה טרחה ובזיון היה לבעל העבירה במעשה העבירה, ומפחיתים לו מעונשו – קל וחומר במידה טובה! כשאדם מתאמץ וטורח בעשיית מצווה ולא מתבייש בפני המלעיגים, שכרו הרבה מאוד".

כלומר, ראינו מה זה לסחוב שה כשמדובר בעבירה. מה עם לסחוב שה כשזו מצווה? אז מוסיפים לך שכר, על כך שהתבזית על משהו טוב. זה לא קל להיות חנון, שמרן, דוס, עם קודים אחרים. לפעמים זו פדיחה, זו פגיעה בכבוד, ב"מה יגידו".

אנחנו ממשיכים לחפש את צלם האלוקים ומגיעים למנה העיקרית בפרשה – הגר, האלמנה, היתום, העני. זה חוזר הרבה פעמים, נביא רק איזכור אחד מאפיין:

3. צלם אלוקים בגר, אלמנה, יתום ועני

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

רגע, ואדם רגיל מותר לענות? עונה רש"י:

רש"י: כל אלמנה ויתום לא תענון – הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח, ודבר מצוי לענותם.

פרשנינו מרחיבים זאת לעוד הרבה אנשים שחשים אחרים וזרים: עולה חדש. תלמיד חדש בכיתה. גרוש או גרשה. תלמיד עם קשיי קשב וריכוז. כל אחד מאיתנו הוא לפעמים אותו זר.

בפסוק יש כפל לשון: ענה תענה, צעק יצעק, שמוע אשמע. זה לא סתם. רבי מנחם מנדל מקוצק נפטר לפני 159 שנים בדיוק. היום, כ"ב שבט, יום השנה לפטירתו. כך הוא מבאר את הפסוק (מתוך ספר של שמחה רז) ומסביר את הכפילות המיוחדת הזו:

"למה הוכפלו שלושה פעלים בפסוק? מפני שהעינוי ליתום ולאלמנה מעורר בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם. לבו של היתום בוכה בקרבו ואומר: אילו היה אבא חי, לא היה האיש פוגע בי. ואף האלמנה בוכה ואומרת: אילו היה בעלי חי ודאי היה מגן עליי. לכן אמרה תורה 'אם תענה תענה אותו': דע לך שכאשר אתה מענה יתום ואלמנה – עינוי כפול אתה מענה, וממילא צעקתם כפולה 'צעק יצעק' ולפיכך 'שמע אשמע' ואעניש בכפליים" (הרבי מקוצק)

הבנתם? "ענה תענה" – יש פה הדהוד כפול, וצריך לחשוב על עוד מקרים כאלה. למשל, עולה חדש יכול לומר לעצמו: אם הייתי באמריקה היה לי קל להבין. תלמיד חדש בכיתה יכול לומר: בבית הספר הקודם היה לי קל. זה מצב מיוחד, שבו כל מצוקה חדשה עלולה לעורר מחדש את המצוקה הישנה. צריך להיזהר.

וממש בהקשר הזה, כתבה לי השבוע צופה של השיעור, לי פלא-זינגר מנס ציונה:

"אני רוצה, אם יורשה לי, להעלות נקודה שחשבתי עליה הקשורה לפרשת משפטים. החזרה על שורש המילים 'שמוע תשמע' בהקשר של גר ואלמנה הזכיר לי משהו. אם אדם עומד בחדר ריק וצועק, יש הד שחוזר על דבריו. אם היתום, האלמנה והגר חשים ריקנות בליבם, הרי שלצעקה שלהם יש הד, ולכן היא מופיעה פעמיים ועולה לשמיים פעמיים, כלומר מהדהדת. בעצם כל אדם מרגיש לפעמים לבד, ודווקא אז יש הדהוד כזה, כאילו השם אומר לנו שאנחנו לא לבד. הקול נשמע פעמיים".

איזה יופי. סליחה על הקישור, אבל בעצם לפי מה שלי כותבת – אלוקים הוא השר לענייני בדידות. הוא מקשיב ושומע, דווקא כשנדמה לנו שאנחנו הכי רחוקים – אז אנחנו הכי קרובים.

אני רוצה להמשיך ולבחון את הרעיון שלפיו כולנו מהגרים לפעמים. טלי אורן, בת 39, אימא לשבעה, תושבת בית שאן, מנהלת מתנ"ס שכונת נווה הנחל, כתבה לי השבוע את הטקסט היפה הבא:

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כך נכתב בפרשה. ובכן, אני מהגרת. אני חיה פה. לומדת את השפה. מנסה להתרגל למנהגים אך ללא הואיל. המבטא הכבד מסגיר אותי ברגע שאני פותחת את הפה, ומיד מזהים עליי שאני מהגרת. "את לא מכאן" הם אומרים לי. "את מדור אחר. מיד רואים עלייך שבאת מדור ה-Y. נכון, אני מדור ה-Y, ואתם בדור האלפא. מאשימים אותי בגרירת משא כבד של מנטליות מיושנת, איטית ומשעממת.

כן. אני מודה. באתי מדור שחלק כבוד רב למילה הכתובה. אולי אפילו רב מידי. עד היום אני נכשלת לעיתים כשאני מאמינה לכל מה שכתוב בעיתון, וסביר להניח שמידי פעם תמצאו אותי מבקרת במוזיאון ואולי גם תתפשו אותי קוראת ספר על נפוליאון או בן גוריון… לא. לא הפנמתי איך משתמשים בחכמת ההמון.

באתי מעידן בו תמונה אחת שווה אלף מילים לעידן שאלף תמונות לא שוות מילה אחת. לעידן שמשתף את עצמו לדעת בכל רגע נתון ביממה. ממרום דורי אני לא מצליחה להבין 'את מי זה מעניין?', אך לתדהמתי –

זה מעניין את כולם… וכולם מגיבים לכל שיתוף בעוד ועוד שיתופים ותגובות, לא במילים כמובן, אלא בהמון פרצופים, מחיאות כפיים, לבבות, פרחים וזיקוקים. גם בשפה הזאת עודני מתלמדת. אני טורחת לתקן שגיאות כתיב לפני שאני שולחת את ההודעה, וכותבת מילים שלמות ולא מחוברות או מקוצרות, וגם ח ח ח אני כותבת עם רווח בין האותיות (ואם הייתי יודעת איך- הייתי מנקדת אותן בפתח ולא חחח עם שוואים). אני גם משתמשת רק בחמישה אימוג'ים – כי ביחס לכל השאר אני לא מצליחה להבין מה הם אמורים להביע…

כן, אני מהגרת. כשאני יושבת עם הבן שלי לראות סרט, מרותקת למסך כדי לא להפסיד אף מילה שיכולה להיות קריטית לפיענוח העלילה, אני קולטת את הגוזל שלי מתעסק ללא הרף עם הסמארטפון שלו. קורא ווצאפים מחברים רחוקים, וממליץ להם תוך כדי על הסרט המדהים שהוא רואה ברגע זה. הוא מוצא בגוגל מידע על השחקנים, על הבמאי, באיזה שנה יצא הסרט, וכמה כסף הכניס בקופות…

ושנינו, באמת שנינו חווינו חוויה של צפייה בסרט. ונהנינו מאוד. רק שכל אחד מאיתנו עשה את זה בשפה שלו.

אני מהגרת. ורוצה רק להעביר לדור האלפא את מה שהורי העבירו לי, והוא נכון לכל הדורות, לא משנה איזה אות לועזית נשים עליהם: להיות אנשים בעלי מעורבות חברתית, אנשים הגונים ובעלי מאור פנים ועין טובה לזולת. זה מה שאני בתור אמא לשבעה מנסה להעביר לילדי, ומשתדלת להתפלל עליו".

תודה לטלי מבית שאן על הטקסט היפה הזה. דיברנו על הגר, האחר, ואנחנו ממשיכים אל צלם האלוקים שבתוכנו:

4. המצוות חושפות את צלם האלוקים שבנו

נתחיל במצוות הכשרות. הפסוק מתחיל בהכרזה דרמטית, ואז עובר לפרטים מעשיים ו"קטנים יותר":
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתו.

רש"י: אם אתם קדושים ופרושים משיקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לא אינכם שלי.

על ידי ההגבלה – נחשפת קדושה. קדושה זה רק איפה שיש אסור ומותר, שם צלם אלוקים מתגלה. זה נוגע לכשרות, מה כן לאכול ומה לא, ונוגע לשבת, מתי לעבוד ומתי לא, גם זה בפרשה:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

קודם אמרנו באופן כללי להתנהג יפה לעובד, לעני, להיות רגיש, לא לענות אותם, אבל הנה דרך מעשית לחשוף את צלם האלוקים אצל החלש – לתת לו לשמור שבת. לתת לעובד המרכולים ולנהג האוטובוס לנוח, ולהפוך אותם לבני מלכים.

אנחנו רואים כאן קדושה בתוך החיים שלנו על ידי כשרות ושבת, שני דברים כל כך בסיסיים ומהותיים.

זוכרים את טלי מבית שאן שהרגישה גרה? בואו נחבר את הכל ונראה איך היא תרגיש לא זרה בכלל, תרגיש בבית. כי בעודי מהרהרת בטקסט שלה, מישהי שלחה אליי מאמר שפרסם השבוע הרב אמנון דוקוב מישיבת עתניאל, "רשות היחיד של השבת בעולם הוירטואלי". יש לי תחושה שצריך לכתוב עוד ועוד על השבת לאור מהפכת הטכנולוגיה, להסביר את ערכה שהולך ומתעצם בימינו, והרב דוקוב הולך בכיוון הזה, הוא חוזר לאחד הציווים הראשונים על השבת:

שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

השבת היא קדושת זמן וגם קדושת מקום, הרי שואלים "איפה אתם בשבת?" כי אנחנו באותו מקום כל השבת, אבל זה לא רק מקום פיזי, כי היום אתה בכל מקום באמצעות הגלישה. אם פעם הנביא ישעיהו אמר בפסוק המפורסם שהרגליים לא זזות בשבת למרחקים, וזה יוצר שבת:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָוְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג

כותב הרב דוקוב שהיום צריך לומר: אם תשיב משבת אצבעותיך – וקראת לשבת עונג.

כלומר יש תפיסה חדשה של מקום בששת ימי חול, האדם יכול להגיע לכל מקום בשנייה, ולכן בשבת יש תפיסה חדשה של מקום במובן של "להישאר במקום". אנחנו לא גולשים, תרתי משמע. הוא מסכם את המאמר: "בעולם שדוהר אל השליטה הטכנולוגית, השבת היא גאולה במובנים ראשוניים ביותר".

5. צלם אלוקים בשונא

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

קשה מאוד למצוא צלם אלוקים בשונא שלך. קודם כל, יש פה שוב כפילות: "השב תשיבנו", "עזב תעזוב". יש פה ציווי מפורש, כפול, של עשייה – לעזור, להשיב, להרים, לסייע. הציווי הזה מכיל מילים קשות – "אויב", "שונא". צריך לדעת שיש בעולם שנאה, לפעמים מישהו שונא מישהו, פרשנינו דנים למה הוא שונא אותו, מה עשה אותו שנוא, אבל המסקנה המעשית היא: קשה לצוות על עניינים שבלב, אבל אפשר לצוות על עניינים של עשייה. זה כן בשליטתנו. ומתוך עשייה חיובית כלפיו, אולי מעשי החסד גם ישנו את התחושה שבלב. כך מתאר זאת המדרש:

"שני חמרים (אנשים שנוהגים בחמור) היו מהלכים בדרך, והיו שונאים זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתוב בתורה 'כי תראה חמור שונאך עזב תעזוב עמו', מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום? על ידי שהביט זה בתורה".

התורה מגלה סוד עמוק – על ידי נתינה אוהבים יותר. אפשר לומר שוב, אם זה ככה כלפי שונא, אז מה כלפי אהוב? אם עושים מעשה חסד, נותנים, מעניקים, בלי חשבון, בלי פנקסנות – ודאי זה מעורר יותר אהבה ושלום.

לסיכום, עשינו מסע לחשיפת צלם האלוקים בנו ובסביבה, ואת כל הפרשה הזו מסכם הרב לופיאן במשפט יפה ונוקב, וכך הוא אומר:

"יש מחלה שכמעט כל אנשי העולם חולים בה, והיא אהבת עצמו, ומזה נובעות כל המידות והתאוות הרעות. ומי שרוצה להיות פיקח – ישתדל לאהוב זולתו, ובזה יתקן הכול, כי בזה תלוי הכול" (הרב אליהו לופיאן)

במובן מסוים, מציאת צלם האלוקים בזולת – מגדילה את צלם האלוקים שבך. ואם התחלנו בעבדות, אפשר לומר שבעצם כל הפרשה עוסקת בעבדות: עבדות לזולת, לאחר, לצלם אלוקים שבו, ועבדות כזו – לצלם אלוקים – זוהי החירות האמיתית.

בשבוע הבא – פרשת תרומה ואולי גם נתחיל להתכונן לפורים. לילה טוב.

*********

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

לקבלת הקטע היומי של סיון ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *