מי סופר

אם נסתכל טוב על פרשת אמור, ועל כל המועדים שמופיעים בה, ועל ספירת העומר שמופיעה בה ושבה היא נקראת, נבין שכל אלה הן תחנות בדרך, וזו בדיוק השאלה: האם יודעים שיש דרך? האם מחברים בין פסח לשבועות? האם אנחנו משבצים את הימים האלה בדרך להר סיני, לשבועות, או לא? האם התכלית היא מתן תורה?

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

קובץ תמלול להורדה והדפסה

עוד על פרשת אמור באתר "ליבא"

פרשת השבוע היא פרשת אמור. יש בה 63 מצוות בסך הכול, 39 מצוות לא תעשה ו-24 עשה, כך על פי הספירה ב"ספר החינוך". מה שאומר שלא נספיק להקיף את כל הפרשה, אבל אם ננסה לתמצת ולרדד, היא מתחילה באיסורים רבים על הכהנים, וממשיכה לחגים ולפירוט נפלא על החגים שלנו לאורך השנה. זה נקרא "פרשת המועדות", ממש פירוט המצוות בכל חג.

ואנחנו קוראים אותה בתקופה שבה היא הכי רלבנטית – בואו נמקם את עצמנו, אתמול ספרו 25 ימים לעומר, בדיוק קו האמצע, קו המחצית, בספירה של 49 יום, שבעה שבועות, בין פסח לבין שבועות. למי שרוצה לקבל פרופורציות, חצי מספירת העומר מאחורינו, עברו 25 ימים מפסח, וחצי מספירת העומר לפנינו, יש עוד 25 ימים לשבועות. זמן טוב לעצור ולהסתכל מסביב. עצם הידיעה שיש דופק כזה – היא כבר חשובה. אני לא ידעתי עד גיל מבוגר יחסית שיש דבר כזה בכלל בעולם, שיש דופק שפועם מפסח עד לשבועות, יש תהליך. אז כבר אנחנו עושים דבר גדול כשאנחנו ממקמים את עצמנו על סדר הזמנים ושמים לב איפה אנחנו נמצאים. זה לא מומלץ לחיות בתוך משחק בלי לדעת את הכללים שלו…

אנחנו לפעמים רגילים מאוד להלכות, או למדרשים, או לדברים שלמדנו בגן או בבית הספר, והפרשה מחזירה אותנו לבסיס של הבסיס של הכול, היא מתארת את החגים בלשון התורה. למשל – ראש השנה (שנקרא כאן "זכרון תרועה"), יום הכיפורים ("ועיניתם את נפשותיכם". תזכורת שנתית שיש יום כיפור בעולם, כמה התרחקנו, הוא מתקרב אלינו), סוכות ("וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", וגם: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם").

אבל אנחנו נתמקד הערב בזמן המיוחד שבו אנחנו נמצאים. נתחיל בפסח, כך מספרת הפרשה:
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

נמשיך – אל ספירת העומר שלנו שבפרשה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

ונראה איך הספירה מובילה מייד, גם בפסוקים עצמם, לחג השבועות שאפילו אין לו שם משלו, כל קיומו הוא להיות בקצה של הספירה, הוא התכלית שלה:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

לאורך השנים נוספו תחנות ושכבות:

"פסח שני" מופיע במקום אחר בתורה, זה יהיה ביום ראשון הקרוב. י"ד באייר, בדיוק שלושים יום אחרי פסח. מגיעים אנשים שלא זכו לעשות פסח ושואלים: "למה ניגרע"? והם מקבלים לנצח את האופציה לעשות פסח שני, אפשר לתקן, אפשר להתעלות, גם אם פספסת את הקדושה אפשר לעלות על הרכבת ולהמשיך לנסוע עם כולם.

עוד על ספירת העומר באתר "ליבא"

ספירת העומר מקבלת עוד משמעויות גם בתקופת חז"ל, כל דיני האבלות של ספירת העומר בגלל פטירתם של תלמידי רבי עקיבא. 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא מוזכרים בתורה שבכתב, אבל לזכרם – זו הפכה לתקופת זיכוך ותיקון המידות. אם הם לא נהגו כבוד זה בזה (שימו לב: הם לא הרביצו, לא היכו, הבעיה הייתה רק בדיבור וביחס ובכבוד ההדדי) – אזי אנחנו נתקן את המידות בתקופה הזו וננהג כבוד זה בזה. זה קרה דווקא אצל תלמידי רבי עקיבא (שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה) וזה אומר שהם לא הבינו את הכלל הזה. אחת ממאזינות השיעור העבירה לי בהקשר הזה ציטוט מופלא של הרב קוק, היא שלחה אותו בשנה שעברה, ולא הבאנו אותו פה בשיעור, והנה חלפה שנה והוא רלבנטי ומאיר ומקסים, שימו לב לפסקה הבאה, בהקשר של ספירת העומר ושל כבוד לזולת, ושל האגו שלנו וכמה הוא עצום וגדול:

"הרבה צריך האדם לעמול עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו. וכשידע זה כראוי – רק אז יוכל להשיג את בוראו. אם כן, מה ש'ואהבת לרעך כמוך' היא כוללת כל התורה כולה – היינו גם כן יסוד האמת ודעת ה' יתברך" (הרב קוק)

צריך להתעכב הרבה על המשפט הראשון: אדם צריך לעבוד קשה כדי לקלוט שיש עוד מישהו חוץ ממנו בעולם! שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו! זה סקופ רציני. בפרט בימינו כשאדם עומל על שתי דמויות במקביל – יש אני ויש אני דיגיטלי, שימו לב שלעבוד על האישיות של קשה, אבל לעבוד על האישיות הדיגיטלית זה עוד יותר קשה ומתיש. המון שעות מושקעות לא במי אני באמת אלא במי אני ברשת, מה הדימוי שלי, העוקבים, מי עשה לי לייק, מי לא, מי שיתף, מי הגיב, מי עשה לייק לתגובה. בגלל הריכוז העצמי הזה – צריך לעבוד הרבה כדי לזכור שיש עולם גם מחוץ לעולם שלי. זה הבסיס לימים האלה של הספירה, קוראים בהם את "פרקי אבות" בשבת, זו מסכת שמבוססת על הרבה עבודת המידות והשיפור העצמי, ויש על פי הקבלה והחסידות מסלול שלם של תיקון המידות בתקופה הזו, לפי הספירות השונות, אבל אפילו ברמה הפשוטה, יש ערך גדול בכך שאנחנו עוצרים וסופרים כל יום. זה דבר גדול. אנחנו סופרים ועושים עסק ועניין מהספירה – כי לכל יום יש משמעות, וגם לכל אדם יש משמעות. אנחנו רוצים להיות אנשים סופרים, ששמים לב לדברים, לזמן שחולף, לכך שכל יום צריך להיות עם משמעות ותוכן. מעניין שבעברית של ימינו אומרים "אני לא 'סופר' אותך". כלומר, אני לא מחשיב אותך, לא אכפת לי ממך, אני לא רואה אותך. זו המשמעות של להיות אחד ש"לא סופר אף אחד". אז אנחנו סופרים כל יום, וסופרים כל אדם.

ויש עוד תחנה חשובה בספירת העומר – ל"ג בעומר. יומו של רבי שמעון בר יוחאי, יום תורת הסוד. ביום השלושים ושלושה לספירה יש עצירה ויש אמירה: יש סוד בעולם, בעידן שבו הכול גלוי יש רובד נסתר, בעידן שבו הכול חשוף יש רובד סודי. כדאי להשקיע ולעמול ולצלול לעומק – יש שם אוצרות. את כל זה זוכרים ביום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, זה בשבוע הבא, וב"ה יהיה כאן שיעור כרגיל, אין מה לשאול ולברר, אנחנו פה ב"ה בערב ל"ג בעומר.

וישנם גם התאריכים הלאומיים שנוספו בדורנו: יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ירושלים. חשבתי לעצמי, שאולי דווקא בימים של ספירת העומר צריך לנהוג כבוד זה בזה, כי לכל אחד יש את התפיסה שלו ביחס לימים הלאומיים האלה. הרי השאלות הכי טעונות על יהדות וציונות באות לידי ביטוי סביב הימים האלה (למשל: האם הם הלכו כצאן לטבח? יש שאלות של אמונה בשואה, שאלות של תורה מול צבא, של עמידה בצפירה, של הלל כן או לא ואיך, של היחס לירושלים ולכל שחרור יהודה ושומרון ב-67' – האם זו תחילת גאולה או תחילת כיבוש? ועוד ועוד ועוד). אולי זה סוג של מבחן, איך להתנהג בין יהודים שונים בימים האלה, מבחן לכבוד הדדי.

בכל אופן, אם נסתכל טוב על הפרשה נבין שכל אלה הן תחנות בדרך, וזו בדיוק השאלה: האם יודעים שיש דרך? האם מחברים בין פסח לשבועות? דיברנו פה בעבר על ה"רייטינג" של ליל הסדר, כמעט 100% מציינים אותו, אבל מה עם הרייטינג של ספירת העומר ושל שבועות? הרי יש המשך לערב הזה. זו שאלה שליוותה אותי מאז פסח, ביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות ואני רוצה לשתף אתכם בכמה רגעים כאלה. ניסיתי לחבר בראש וכל הזמן חשבתי לעצמי: האם אנחנו משבצים את הימים האלה בדרך להר סיני, לשבועות, או לא? האם התכלית היא מתן תורה? האם אנחנו בקו ישר בין פסח לבין שבועות?

בעבר ציטטנו פה את ויקטור פרנקל, ניצול השואה, הפסיכיאטר, מחבר "האדם מחפש משמעות" שהסביר שבאמריקה יש את פסל החירות, אבל אין את פסל האחריות, והוא קרא לבנות גם את פסל האחריות כי חופש זה לא מספיק, צריך גם חובות. אמרנו שפסח הוא פסל החירות ושבועות הוא פסל האחריות, שני צדדים של אותו מטבע, ואחד לא יכול בלי השני. מצאתי עוד רובד לדבריו, תראו איזה משפט יפה של הרב ארז משה דורון:

"אין די בשחרור מהרע, התכלית היא קניית הטוב" (הרב ארז משה דורון).

השחרור מהרע – פסח. קניית הטוב – ספירת העומר עד שבועות. וממש באותה רוח, מצאתי דברים שמסביר הרב יעקב פילבר, ששולח אותנו לשורש של יציאת מצרים, לא להר סיני אלא לסנה הבוער, שם משה מתבשר לראשונה על הסיפור כולו, וכבר אז נאמר לו שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע, פסח ושבועות:

בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

כלומר, יציאת מצרים היא נקודת זינוק בלבד ולא התכלית, התכלית היא יציאה אמיתית לחירות, לא פיזית במצרים אלא רוחנית בהר סיני, זו התכלית, והיא מופיעה הרבה פרקים אחרי הפסוק הראשוני הזה, וזו תכלית המסע:

"וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹוקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות). כלומר, אפשר כל הזמן להחליף עבדות בעבדות, להיות עבדים של זה או של זה, של משטר, של כבוד, של תאוות, של אידיאולוגיות, של אנשים, של כל מיני רעיונות – אבל בהר סיני קיבלנו את העבדות היחידה שמוציאה אותנו לחירות.

אז יש פה מהלך שלם, השאלה היא איך מחברים את שני צידי המטבע? איך עושים את כל זה ומקבצים את כל התחנות והתכנים? התשובה היא – לאט לאט. בהדרגה. ספירת העומר זו מצווה מיוחדת במינה – הנחת תפילין, למשל, מתחילים בו ביום, גם אם אתה בן 100 ופספסת עד היום (בחב"ד אומרים: מה התפילין הכי מהודרות? אלה שהניחו אותן אחרים הכי הרבה פעמים…). אבל ספירת העומר אי אפשר להתחיל מהאמצע, זו שאלה אם אפשר לברך, ואם שכחת יום אחד זו גם שאלה איך להמשיך, בלי ברכה, עם ברכה, ביום, בלילה, המטרה היא לעשות מספירת העומר "חבילה" אחת של 49 ימים, לא לפספס אפילו יום. זו מצווה שהיא חתיכה אחת, חבילה אחת, בלוק. צריך את כל החלקים בפסיפס, בפאזל, שלה, 49 חלקים שונים. למה? כי זה לא חיבור טכני בין שתי נקודות זמן, זה לא זמן טכני שחולף, אלא זה אמור להיות מה שמקשר מהותית בין פסח לשבועות, לאט לאט, שלב אחרי שלב. אנחנו לא עובדים ב"בום טראח" אלא בעוד קצת ועוד קצת, בסבלנות, ביציבות, בשקט, בהתמדה, במסירות. ואם עוד לא השתכנענו מספיק כמה זה חשוב, שימו לב למדרש שגיליתי השנה:

"ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר בזכות מצוות העומר" (ויקרא רבה)

אז עכשיו הבנו: פסח – ספירה – שבועות. איזה מנגנון. כמה צריך להעצים אותו ולדבר עליו ולהזכיר לעצמנו ולאחרים שזה הסיפור הגדול שלנו. לא לשכוח. כשאני שומעת חדשות אני לא מרגישה את זה, בתקשורת יודעים לדבר על אירועים אבל לא על תהליכים, לא מחברים את הנקודות לתהליך עם כיוון מסוים.

אני רוצה לספר על דברים שלמדתי השנה בתקופה הזו, דרך שלוש תמונות סטילס פשוטות שנראה, ממש מצגת שקופיות שעברה עליי מאז עבר פסח עד היום, נדמה לי שאלה שלושה סיפורים לא רק אישיים, שיש להם משמעות גם עבורכם, אני מקווה.

נתחיל בפסח. בצאת החג המקסים שהיה לנו אצל גיסתי, הפוסט הראשון שקפץ עליי – ליל הסדר של מרק צוקרברג. הוא יושב עם אשתו הלא יהודייה ועם ילדיו הלא יהודים לליל סדר. איזה עידן. פעם מתבולל היה מתבייש, היה עוזב את האומה שלנו, היום – איזה בלבול, שלו ושל כולנו – הוא מעלה תמונות כאלה. כמה קשה לא להתבלבל בעידן הזה.

נמשיך ליום השואה. ידיד שלנו שעוסק הרבה בשואה הראה לי את התמונה הבאה. נסביר: זה מתוך הרצאה של פרופ' יוסף בן שלמה, שהראה את התמונה הזו כדי להמחיש את עוצמת השואה. בפעם הראשונה ממשלה מעמידה כמדיניות, כמטרת על, השמדה מוחלטת של עם אחר שמרביתו כלל לא חי בשטחה. בתמונה רואים ספירה שיטתית של כל היהודים שאייכמן הכין: בגרמניה 130 אלף, ממש לא הרוב, בפולין יש יותר משני מיליון, ליטא, בלגיה, טורקיה, צרפת, יוון, שוויץ, רומניה, אוקראינה עוד 2 מיליון ומשהו, ספרד 6000 יהודים, ועוד ועוד, והסעיף המדהים ביותר – 200 יהודי אלבניה (אח"כ במהלך המלחמה היה מסמך שנקרא דו"ח קורהר, שנתן אינדיקציה כמה הושמדו, אייכמן העיד שלפי המספרים בדו"ח הזה הוא תכנן את הרכבות). אבל כבר בוועידת ואנזה עוסקים ב-200 יהודים באלבניה. המסמך הזה מופיע עד היום ב"ווילה ואנזה" בברלין. נכון, גם סטלין הרג מתנגדים, הרבה משטרים עשו הרבה דברים אכזריים, אבל הם לא רדפו במדינות אחרות וביבשות אחרות. פה הורגים אדם כי הוא נולד. אם יהודי נולד – עליו למות. זה לא סכסוך שבטי, גיאוגרפי, זה לא רציונלי אלא מנוגד לאינטרס (גם תוך כדי הפסדים בלחימה המשיכו להשמיד), והם מודיעים שלא ינוחו ולא ישקטו עד שהיהודי האחרון ימות. לכן זה "הפתרון הסופי", לא הפתרון החלקי או הזמני. הם עוברים מבית לבית עד שהעולם כולו יהיה יודנ-ריין, לא מטפורית אלא פיזית, נקי מיהודים, עד ליהודי האחרון באלבניה. אפשר לשאול את עצמנו למה, צריך לשאול את עצמנו למה. זה אומר לנו משהו, אם הם סופרים אותנו ככה כאחד, מה איתנו? אם הם מזהים את הסגולה והייחוד שבנו, מה איתנו? מה הייחוד הזה, מה תפקידנו?

ופה נעבור לתמונה הבאה – מיום הזיכרון ויום העצמאות. זכיתי לשפוט השנה בחידון התנ"ך ובתום החידון היה רגע שבו כולם התחילו להתפזר, וקלטתי את הזוכה, חתן התנ"ך עזריאל שילת, כשצוות של הטלוויזיה של קוריאה מראיין אותו בהתלהבות (קוריאה הדרומית כמובן, הצפונית זה סיפור אחר). ברגע רואים את סיסמת החידון השנה – "ישראל אשר בך אתפאר". תסתכלו על התמונה הזו. ניגשתי לצוות הקוריאני ושאלתי למה, והם אמרו: אתם השראה בשבילנו. התנ"ך ואתם זה הסוד של העולם. זה מרתק אותנו. סיפרתי על כך בגלי צה"ל, ואז כתב לי איציק בן אבי ממשרד החינוך: הם גם משדרים את החידון בשידור חי. הם ביקשו רשות לשדר את זה בקוריאה. רבותיי, עבורם זה לא קאלט, לא גפן או גפן, לא בדיחות של אבשלום, זה הדבר האמיתי. מדהים. מה הם מבינים ביחס לתנ"ך וביחס אלינו, שאנחנו לא מבינים?

עד כאן התמונות. אמרנו שהכול-הכול זה חלקים קטנים בדרך לשבועות. אולי שלוש התמונות האלה אומרות הכול – התבוללות מרצון בתוך תרבות השפע האמריקאית, תזכורת שרק לא מזמן רצו להשמיד אותנו עד האחרון שבנו, והתזכורת שעלינו להיות אור לגויים והשראה לאומות. ואם זה היה הפוך, אם סבא של צוקרברג היה עולה לארץ (קראו לו מקס, היגר מאירופה) וסבא של עזריאל היה מהגר לארצות הברית? איפה הם היו היום? ואם שני הסבים חלילה היו נרצחים שם, כי שניהם היו ברשימה של אייכמן שהוצגה בועידת ואזנה, הסבים של כולנו היו שם על הכוונת, מי שכאן – ניצל מהרשימה… חומר למחשבה, ובעיקר חומר להבנה שכל הנקודות האלה לא עומדות בפני עצמן, הן כולן מובילות לכיוון אחד – אל מתן תורה. צריך שיהיה כיוון לכל האירועים.

*********

היום נפטר הרב ישעיהו הדרי. הייתי הערב, לפני השיעור, בהלוויה. הרב הדרי היה מקים ישיבת הכותל, הוא לקח דורות של צעירים לכיוון הזה, של תורה. ידע להורות על היעד, הר סיני. אחד הצעירים האלה הוא חמי, אבא של בעלי ידידיה, שנסחף אחרי הרב הדרי בישיבת הכותל. יש עוד אלפי תלמידים שזכו להכיר אותו ולהיבנות על ידו, כ"בונה ירושלים". הוא חיבר גם בין ישיבות חרדיות לישיבות ציוניות-דתיות, וגם בין החסידות לבין העולם הלמדני, היה איש הרובע היהודי, איש ירושלים, מיד ב-67' הבין לאן ההיסטוריה הולכת והקים שם ישיבת הסדר מפוארת, ואתמול בלילה, כתבתי לרב חיים סבתו מה להגיד לרפואתו. הוא שלח לי שיר מקסים שהוא עצמו הקריא ביום ההולדת השמונים של הרב הדרי. הוא נפטר בגיל 84, אבל לפני ארבע שנים התלמיד הרב סבתו הקריא את הדברים הבאים. הרב סבתו שלח לי את המייל, אבל הערב הקריא את זה גם בהלוויה, כאחד המספידים. גם מי שלא הכיר – יבין את גודל האבידה:

הרב חיים סבתו:

חבורת נערים ישראלים בני תורה

בחולצה לבנה וכיפה סרוגה

מבתי מחסה יחדיו מרקדים

שלובי ידיים ובעיניהם נהרה

לכה דודי לקראת כלה

לקבל המלכה אצל כותל מערב

עיניהם חולמות מקום מקדש

ועל פניהם שכינה שורה

מכל עבר מבטים בוחנים

ירושלמים בקפוטות שחורות

חסידים בשיראין ושטריימלים

ספרדים מתפילת ערבית שבים

ותיירים בכיפות צבעוניות

מצלמות על כתפיהם תלויות

מי אלה הנערים ומי בראשם

בלבוש רבני ומגבעת רחבה

עיניים עצומות ועל פניו אורה

שמחתי באומרים לי

בית ה' נלך

משגיח? ראש ישיבה?

לא ידענו באיזה תואר אותו נכתירה

אבל ידענו הוא לישיבת הכותל עטרה

הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה

על לוח מודעות פתקא

בכתב ידו רשומה

אחר תפילת שחרית

על סטנדר דפיקה

את הישיבה מוביל

בשפה ברורה

בחן ובחיוך בחום בלבביות

לכל תלמיד פנים להסבירה

הוא רב החובל הוא קברניט לספינה

שטה ברגיעה או מתנודדת בסערה

הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה

וביום הכיפורים הנורא (כלומר, מלחמת יום כיפור)

לבש מלכות ועטרה

חיבק בחום החבורה

הדוהרת לקרב בסערה

באומץ לב ובכוונה טהורה

חזו בניי חזו בניי

שר לעומתם באהבה

מה תואר לו נקרא

הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה

בסימטאות הרובע מתרוצץ

עם שרים ואנשי "החברה"

עפר חורבות ירושלים

מאבק בגדיו ונעליו

וביום חמישי לעת ערב

היא שעת השיחה

חורז בה ממקרא לרמב"ן

וממנו לנצי"ב וכלי יקר לו לעזרה

ושפת אמת ורמזי קבלה

חסידות במידה

סיפורי הזקן הפשיסחאי

וחידודי הקוצקאי

עם הרב צבי יהודה והרב חרל"פ

ר' חיים וולוז'ין ור' חיים שמולביץ

ומחשבתו כל הזמן מתעמקת

איך יקשור אלה הבחורים

מבני עקיבא באים ונפשם תמימה

חלוצים ואוהבי המדינה

עם דורות עבר

עם ישיבת חברון

וקלויז המוסר

איך ימשיכו הם השרשרת הנהדרה

ויוסיפו עוד חוליה אחת בתורה

הוא הקברניט הוא רב החובל

הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה

והיום הרב סבתו סיים את השיר והוסיף כמה שורות:

אנחנו נשמור ונמסור את אותה התורה / בהמשכיות מסורת הדורות הנהדרה / פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.

הרב הדרי מלוא ההדר נפטר, באמצע ספירת העומר, ביום שנקרא "נצח שבנצח", בדרך לשבועות, מורה לנו את הדרך שאליה כל התאריכים מובילים. שנזכה כולנו לאסוף את כל הניצוצות שבדרך, בדרך לקבלת התורה גם השנה, שוב, בקרוב. תודה רבה לכם. בשמחות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. בס"ד

    "אנחנו מעונינים לדעת מאיפה אתם צופים בנו?"

    אז אני צופה מכפר זיתים ומאוד מאוד נהנית!!!

    אלישבע
  2. אוהב את המדור .

    ישראל ירושלמי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *