יש פה באוויר איזה סוד

פרשת בהר ול"ג בעומר תשע"ח: מה עניין שמיטה להר מירון?

ברוכים הבאים. בואו נמקם את עצמנו: היום ל"ג בעומר ופרשת השבוע היא פרשת "בהר". אנחנו בספר ויקרא, לקראת סופו, והפרשה מתחילה כך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

רש"י – מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה, פרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

והשבוע קראתי אצל הרבנית ימימה מזרחי רעיון מקסים, כל כך פשוט אבל כל כך לא פשוט: הרי דורות שואלים מה הקשר בין שמיטה להר סיני. באלפי בתי כנסת בשבת הקרובה יגידו "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?", וינסו להסביר. ותשמעו את התשובה שלה, איך לא חשבתי על זה: כדי לקבל את התורה בהר סיני – אנחנו חייבים קודם כל ללמוד את מושג השמיטה. כדי לקבל תורה בסיני צריך לשמוט – צריך הכנעה, ענווה, שפלות, ויתור. צריך שכל אחד יבטל את עצמו קצת. אי אפשר לקבל תורה מתוך גאווה ויותר מדיי ביטחון עצמי ושחצנות וקולניות. וכדבריה: "כדי לקבל את התורה את צריכה לשמוט, להרפות, לעזוב, להניח, לוותר. אפילו שזה שלך, אפילו שאת צודקת, אפילו שעמלת והתאמצת. לא להתנצח ולהתווכח בלי סוף. אבל מצד שני – לא להיות 100% שמוטים ומסכנים, שפלי רוח, עצובים, אחרת התורה הייתה ניתנת בעמק עמוק-עמוק, ואילו היא ניתנה על הר סיני. צריך לדעת לשמוט, לוותר, לא לענות לכל עלבון, לא להיעלב ולהיות רכושניים ומלאים בעצמנו ובאגו שלנו, אבל גם לא למחוק עצמנו, להיות 'הר סיני', עם כוח רוחני, אמונה, עוצמה, ביטחון עצמי. זה עניין שמיטה להר סיני, השילוב המנצח. משימת חיינו. מתי לשמוט ומתי להיות הר. ולכן כל כך הרבה עומק מסתתר בשאלה המפורסמת: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? שמיטה והר סיני כרוכים זה בזה".

עד כאן וורט כללי על הפרשה ושמה. מכאן צוללים פנימה. שני נושאים ינחו אותנו, והם קשורים:

קראתי את פרשת "בהר" וראיתי שיש מילים מנחות בפרשה – "ויראת מאלוקיך", אני לא מבינה בקבלה ובזוהר ובתורת הסוד, אבל כולנו רואים שיש מילים מנחות ביחס לל"ג בעומר – "פנימיות התורה". בואו ננסה לפצח את המילים האלה, ולראות מה הן אומרות לנו.

אני אומרת על רקע השבוע האחרון – פסקת ההתגברות, המאבק בבג"צ, המצגת של ביבי, בעד, נגד, זה נהיה עיקר אמונה, קודש קודשים, לפעמים אנחנו מקדשים את הוויכוח הפוליטי והתורה נשארת בצד. מה יותר חשוב, שמירת שבת או להתנגד לאקטיביזם שיפוטי? לא ראיתי מצוות עשה על אקטיביזם שיפוטי. אני תומכת מאוד בריסון של בג"צ, אבל האם זה הערך הכי קדוש כרגע לעם היהודי? לא סתם אומרים ב"לכה דודי": "ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי". צריך לפרוץ את המסגרות של ימין ושמאל, זה דיון מצומצם מדי, התורה היא מעליו.

  1. ויראת מאלוקיך

זה צירוף שחוזר על עצמו בפרשה, פתאום שמתי לב אליו תוך כדי קריאה, וצריך לשים לב מתי הוא חוזר. הרי לא כתוב "ושבתה הארץ שבת לה' ויראת מאלוקיך" – כי זה פומבי וגלוי, אין תוספת כזו כשמדובר בעניינים ציבוריים ו"גדולים". הצירוף המיוחד הזה שאומר לנו לחוש יראה (לא אהבה אלא יראה, במקומות אחרים נאמר הרי: "ואהבת את ה' אלוקיך", אבל פה מדובר על יראה) – מופיע במקומות מאוד מסוימים, והוא בא ללמד אותנו משהו על מה שקורה אצלנו פנימה. בואו נבדוק את כל ההופעות של הצירוף הזה בפרשה. מתחילים:

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

רש"י: כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר: 'ויראת מאלוקיך', היודע מחשבות, הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו: 'ויראת מאלוקיך'.

אונאת דברים זו מצווה מאוד לא מוכרת. זו בעיה, כי היא קריטית מאוד אבל לא מספיק מדברים עליה. אנחנו רגילים להסתכל מיד על ההיבט הפלילי, ושם הונאה היא הגדרה משפטית, לפי חוק העונשין יש עבירה כזו על החוק, "הונאה", ולצערנו היא מוזכרת הרבה במהדורות החדשות. אבל כאן מדובר על משהו אחר לגמרי. הנה כמה דוגמאות לאונאת דברים (לא אונאת ממון, לא בתחום הכספי). שימו לב, מצאתי אצלי בקבצים, בארכיון, אזכור של הדוגמאות האלה. דיברנו על זה פעם. אבל מאז – לא שמעתי על זה כלום. מישהו פה שמע על אונאת דברים לאחרונה? אנשים אומרים: תיזהר, זה מוקצה. תיזהר, זה לא כשר. תיזהר, זה לשון הרע. היום שמעתי על המדורות: תיזהר, זה "ונשמרתם לנפשותיכם". אבל פעם שמעתם: תיזהר, זה אונאת דברים? מדובר בנושא לא מספיק מדובר, ולכן נחזור אליו ונרחיב אותו. אז הנה דוגמאות של חכמינו, כדי שנבין על מה בכלל מדובר:

  • "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים" (טוב, היום חלק מבעלי התשובה מריצים הרצאות על עברם, אבל אם הם מתביישים במה שעשו בעבר – אסור להזכיר להם את זה).
  • "אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?"
  • "אם היו מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם" (להטריד, היום קוראים לזה להטריל)
  • "לא יאמר למוכר 'בכמה חפץ זה?' והוא אינו רוצה ליקח" (אתה יוצר מצג שווא כלפי המוכר, סתם כי אתה מחכה למישהו לפגישה, או מחכה לאוטובוס, ואתה מטרטר אותו)
  • "רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים" (הוא מתבונן בסחורה כקונה כשאין לו באמת כסף, בעצם הוא שוב יוצר מציאות שקרית)
  • "אם נשאלה שאלה של דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: מה תשיב בדבר זה?" (גם זו הונאה בדיבור, אם אתה יודע שהאדם לא יודע את התשובה – אל תביך אותו ותשאל אותו).

מה המכנה המשותף לכל המקרים האלה? מה הרווח מהתנהגות כזו? תחושת עליונות. התנשאות, התעמרות, השתלטות, גם פקיד שמטרטר אדם, גם מפקד שמטרטר חיילים סתם, גם סועד שמטרטר מלצר במסעדה. לכאורה אלא רק דיבורים, לא משהו חמור, אבל חז"ל קובעים שם בגמרא:

"גדול הונאת דברים מהונאת ממון, שזה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" 

 וגם:

"גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלוקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלוקיך" (רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי)

ובהמשך לקראת סיום – קביעה הנחרצת:

"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

ומי אומר את הדבר הזה? שוב, רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, בעל ההילולה שהיום יום פטירתו.

רק כדי לסכם, נתנו כאן הרבה דוגמאות, אבל אין אפשרות להקיף את כל הדוגמאות, אדם צריך להיות רגיש וחכם ונבון, ולחשוב איך לא להגיע לאונאת דברים. כך נאמר בספר החינוך:

"ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא, הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זיכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר". (ספר החינוך)

וכל זה – הפשט, ההלכות הכי פשוטות, עוד לפני החסידות והפרשנויות העמוקות. כי למשל, אם נטעם קצת מהפרשנויות של הדברים הפשוטים, אם נלך אל רבי נחמן מברסלב לרגע, הוא מתייחס להונאה כזו ושואל: את מי לא להונות? את החבר? את המוכר? את הבעל? את הילדים? נכון, אבל קודם כל – לא להונות את עצמנו:

"כלל ויסוד כל התורה כולה הוא שצריכים להיזהר מאוד לבלי להטעות את עצמו בזה העולם, כי העולם הזה מטעה את האדם לגמרי, וכמו שבכל הקניינים והמשא ומתן, צריכים להיות נזהר מהונאות והטעיות, בעיקר הקניין של האדם בעולם הזה, שהוא לקנות תורה ומצוות, צריכים גם כן להיזהר מהונאה וטעות".

בהמשך הוא אומר כמובן שעל האדם לחפש צדיק אמיתי ולדבוק בו, אחרת הוא מתבלבל, למצוא איש של אמת ולנסות לפחות להתקרב אליו ולהיות מושפעים ממנו. כי אנחנו הרי אלופים בלעבוד על עצמנו ולתרץ את עצמנו.

וחשבתי לעצמי – במהלך הנסיעה השבוע לארצות הברית, להרצאות – על אונאת דברים, ונדמה לי שמה שמקדם מאוד אונאת דברים היא תעשיית הפרסום. אנחנו מתרגלים שאין ערך למה שאומרים, שבעצם משקרים לנו, בקטנה, כל הזמן. הסתכלתי סביבי לשנייה, ומצאתי שתי דוגמאות, תראו: על הכוס של קפה "אילי" המפורסם נאמר: "לתת השראה לאקסטרה-אורדינרי. האומנות שלנו היא קפה. אנחנו מקווים שהתוצאה של האומנות שלנו תיתן השראה גם לך. תלגום. תהנה. תקבל השראה". אולי בגלל הג'ט לג, התבוננתי בתימהון על כוס הקפה וחשבתי לעצמי: מה? זה קפה. מדובר בכוס קפה, ובחברה מסחרית לקפה. כמה פעמים המילה אומנות והשראה חוזרות פה, ולמה? מה הקשקוש הזה?

אבל זה עוד כלום, ברגע שאתה נהיה מודע לזה, אין גבול לאונאה המילולית. שימו לב מה חילקו במטוס באל על, בדפי משוב: לקוחות אל על היקרים, אנחנו עושים הכול, והרבה יותר, כדי להעניק לכם שירות בלתי מתפשר. סטופ. רגע. "אנחנו עושים הכול והרבה יותר"? איך אפשר לעשות הכול והרבה יותר? אתם רציניים? טוב, אנחנו לא נמשיך כעת לחפש עוד פרסומות כי נמצא אינסוף, אנחנו נחזור אל שתי המילים שלנו – "ויראת מאלוקיך" – ונמשיך לחפש אותן בפרשה. הנה:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹוקיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

רש"י: ויראת מאלוקיך – לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו, הוצרך לומר: 'ויראת מאלוקיך'… הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר 'ויראת מאלוקיך'.

נמשיך:

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹוקיךָ.

כאן מדובר על עבד עברי. מה צריך להיות היחס אליו? רש"י מסביר מה זה לרדות בו בפרך: מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו: 'החם לי את הכוס הזה' והוא אינו צריך, 'עדור תחת הגפן עד שאבוא', שמא תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי דבר הזה מסור ללב, לכך נאמר: 'ויראת מאלוקיך'.

זו דוגמה לטרטורים ולהתעללויות שאנחנו מכירים מהרבה תחומים – של מפקדים, של בוסים, של אנשים בדרגה גבוה יותר שיכולים להתעמר. בעלי מספר איך בצבא היה פעם ביקור של אלוף אחד, והתפקיד שלו היה לחכות בבניין ולשמור על מעלית פנויה, כך שברגע שהאלוף יסיים את הביקור – תחכה לו מעלית פתוחה. אז הוא עמד המון זמן והזמין מעלית כל פעם, וכל פעם האלוף לא הגיע, אז הוא שחרר אותה, ולפעמים היו בה אנשים, ולפעמים אותם אנשים כבר עלו וירדו וראו אותו כל פעם עוצר מעלית ומשחרר אותה, עוצר מעלית ומשחרר, רק כדי שברגע שהאלוף ייצא – תהיה מעלית שמחכה לו. "לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלוקיך".

עד כאן אזכורים לנושא בפרשה שלנו. חיפשתי עוד אזכורים בתורה ומצאתי עוד שני פסוקים דומים, בפרשה שקראנו לאחרונה, אחרי מות קדושים, וכך נאמר שם:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוקיךָ אֲנִי ה'.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹוקיךָ אֲנִי ה'.

מה המשותף גם לפסוקים האלה? החירש לא שומע אם תקלל אותו. העיוור לא יידע ולא ייראה אם תשים לפני מכשול. הזקן לא תמיד יודע אם אתה מכבד אותו, אפשר להתחמק. אגב שמעתי פרשנות ש"והדרת פני זקן" זה למצוא בו הדר, לראות את ההדר באנשים המנוסים והמבוגרים יותר. לא לראות זקנה אלא יופי, לא קמטים אלא ניסיון חיים, אף אחד לא יודע איך אתה מסתכל על הזקנים, מה אתה אומר לעצמך ומה אתה חש כשאתה רואה אדם זקן, רק אתה בפנים יודע, ולכן – "ויראת מאלוקיך".

עד כאן כל האזכורים שאני מצאתי בתורה לשתי המילים האלה, אני ו"גוגל" כמובן. אשמח לתיקונים והשלמות. אבל נדמה שהמסר ברור – יהדות זה לא לצעוק באולפנים על שמאלנים, ולא רק לדבר על ריבונות בירושלים, יש הרבה נושאים חשובים אבל יש פה נושא שכאילו לא מדובר: עבודה פנימית שלמה, עבודת המידות, בניית האישיות, זו המשימה המרכזית שהתורה מציבה בפנינו. זה אתגר רציני של פנימיות, בפרט בעידן חיצוני. מעניין שזה אפילו לא נחשב לנושא המרכזי של פרשת השבוע. כשהולכים ל"ויקיפדיה", כתוב שהנושאים בפרשת "בהר" הם השמיטה, היחס לקרקעות, איסור ריבית, היחס לעבד, איסור עבודה זרה. הכול נכון. אבל אנחנו רואים פה כנושא מרכזי שחוזר על עצמו את ההסתכלות על האינטרסים הקטנים שלנו והניסיון לפעול באמת ביושר, לא כי רואים אותנו אלא כי אנחנו בתוכנו יודעים. חשוב לי להדגיש – זה לא במקום ערכים לאומיים, לא במקום הקשר שלנו למקום הזה, אלא זה הבסיס של הקשר שלנו למקום הזה. אגב בהפטרה יש פסוק מרגש מאוד, מספר ירמיהו, פסוק שאנחנו זוכים לראות בעיניים: "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָקוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".

  1. פנימיות התורה

ממשיכים. עכשיו אל ל"ג בעומר. אין ספק שיש פה באוויר איזה סוד. יצא לי לדבר קצת עם מדריכים בתנועות נוער, שחוששים שהלילה הקרוב יהפוך בעיקר להזדמנות להתנסות ראשונה בסיגריות או באלכוהול. ודיברנו על כך שהמסר של היום הזה כל כך גדול, שאולי קשה לקלוט אותו ולכן הולכים אל שטויות ואל מעשים מסוכנים.

הרי איך אנחנו הקטנים יכולים לציין את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמזוהה יותר מכל עם תורת הסוד? מה יעשה מי שלא מבין בתורת הסוד? והתשובה היא, כך אומרים פרשנינו: שיידע לפחות שיש סוד בעולם. שהמציאות הנגלית היא לא הכול, שיש רובד עמוק נוסף במציאות, שהשכבה החיצונית שאנחנו רואים רוב הזמן היא רק הקליפה שמסתירה את מה שבפנים. רובנו הרי לא מבינים דבר בקבלה, ובכל זאת מרגישים שקורה משהו בל"ג בעומר: כחצי מיליון אנשים צפויים לעלות גם השנה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. רובם לא לומדים את ספר הזוהר אבל הם מרגישים ש"יש כאן משהו מעבר". מיליוני ילדים שחלקם אולי לא שמעו על רבי שמעון בר יוחאי אוספים כבר שבועות קרשים בהתלהבות רבה, ויתאספו הערב להדליק אש גדולה בתוך החושך דווקא ביום פטירתו (למרות שכל הארץ אזהרות-אזהרות, אנחנו בפוסט-טראומה מהאסון בנחל בדרום, לצערנו…).

בכל אופן, גם בלי להיות מומחים בקבלה, בלי להיות מקובלים, היום הזה קורא לנו לאמץ מבט פנימי יותר: כך לגבי התורה (מתחת לטקסט הפשוט יש עומקים על גבי עומקים), כך באקטואליה (הכותרות התקשורתיות מספרות לעתים רק על מה שגלוי ושטחי) וכך באדם, בזולת (החיצוניות, כידוע, מסתירה לעתים את הפנימיות, את הנשמה). זה יום שבו נזכרים בכך שהרוב – סמוי מן העין, וכדאי לשים לב אליו.

קראתי לא מזמן שיחה מרתקת של הרב שמואל טל מיד בנימין, על התרבות הסלולרית. הוא מעלה נקודה שכדאי לחשוב עליה: זה דור שבו חייבים פנימיות וחייבים משמעת עצמית שבאה מבפנים. פעם אפשר היה לנקוט בפיקוח סביבתי בלבד, כולם היו נראים אותו דבר ועושים אותו דבר, הייתה משמעת, והיכולת לאכוף ולאסור הייתה מקסימלית. היום, הוא אומר, כל אחד כמעט יכול למצוא דרכים להתחבר ולגלוש ולראות. כמובן שצריך סינון וצריך כללים ונורמות, אבל בפועל, אי אפשר לחיות יותר רק לפי הנורמות החיצוניות. אדם חייב משמעת עצמית וחייב רצון פנימי. אם אתה לא מחובר לדברים טובים מתוכך, ולא רוצה בטוב – זה לא יעזור. אדם יכול להיראות מבחינה חיצונית דבר אחד, אבל מבחינה פנימית להיות לגמרי בעולמות תוכן אחרים, הבדל של יום ולילה. כך שבדור הזה חייבים אמת, כנות, זה דור שהמבחן בו הוא פנימי. אני מצטטת מדבריו: "החיצוניות לבדה לא מחזיקה יותר, הקב"ה הביא אותנו לדור כזה שבו החיצוניות לא מספיקה, ובצדק. הקב"ה כאילו אומר: אני רוצה שתהיו מחוברים אליי מבפנים, באמת, דרך קשר, אמונה, תפילה, תורה".

ועכשיו לרשב"י ולפנימיות. לא נעסוק בפנימיות התורה, הוא גילה דברים אפופי סוד, רזי תורה, קבלה, עניינים עליונים ונעלים. אבל הוא דרש פנימיות גם בחיי היומיום שלנו. נזכיר:

רשב"י מגיע אחרי מות תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא רבו, האיש שבגיל ארבעים החל ללמוד תורה. מדברים היום על "משבר גיל הארבעים", אומרים "הילד בן שלושים", רבי עקיבא מתחיל בגיל ארבעים בלי בושה ומקים אימפריה. ואז – הם לא נוהגים כבוד בזה בזה, ונפטרים, ומה הוא עושה מתוך הטרגדיה הזו? זה מדהים. הוא מתחיל מחדש עם חמישה תלמידים, ורשב"י הוא אחד מהם. הכל פה מעביר לנו מסר של אמונה ובנייה מחדש אחרי ייאוש. בזמן השלטון הרומאי רשב"י בורח למערה ולומד שם ברצף תורה עם בנו אלעזר 12 שנים. הם יוצאים ורואים אנשים שנראים להם כמתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה ובזריעה, ומסופר לנו שהוא נתן בהם עיניו – ונשרפו. יצאה בת קול והחזירה אותם למערה לעוד 12 חודשים של לימוד, ואז הם יצאו וזה לא קרה שוב. הם ראו אדם מביא לכבוד שבת שני הדסים, ואמרו: ראו כמה חביבות המצוות על ישראל. כלומר, הם הסבירו איך אפשר לשלב ריח הדסים בקדושת השבת, איך הקודש מתקדש גם על ידי הטבע והיופי.

כתלמיד מובהק של רבי עקיבא שמזוהה עם הכלל "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", וכדור שני לטראומה של פטירת תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה – גם במשנתו של רשב"י יש חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. אנחנו נעסוק רק ב-2 אמירות לא מספיק מפורסמות שלו, על הפנימיות. אולי זה לא נחשב "פנימיות התורה" אבל בעצם זו פנימיות התורה – לקיים תורה בבית פנימה, פנימיות הבית שלנו, הפנימיות של המקומות הפרטיים, האישיים, לא הפומביים והציבוריים. מה שקורה בתוך הבית פנימה – גם זו פנימיות התורה. בואו נלמד מתורתו של בעל ההילולא, שני משפטים מרתקים:

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (רשב"י)

רק שנבין – גוג ומגוג זה מלחמת עולם איומה, אסון של אחרית הימים, מלחמה עקובה מדם שבה לא עלינו מיליונים נהרגים, מדינות נהפכות, עיירות נמחקות, יש המזהים את השואה עם מלחמת גוג ומגוג שבמקורות, לא ניכנס לפרטים ולפרשנויות, אבל שימו לב מה אומר לנו רשב"י: "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג". ההקשר המקורי שם אצל רשב"י הוא דוד ואבשלום. יותר ממה שהאויבים של דוד מקשים עליו, קשה לו המרד של בנו אבשלום, שאותו גידל. יחסי הורים וילדים הם יותר ממלחמת גוג ומגוג, כשיש מריבה בבית – זה נורא. שלום בית, זוגיות, חינוך ילדים – אלה הדברים הכי חשובים, לא משהו שולי, אולי זה יותר חשוב מהנאום של נתניהו על איראן. חמותי היא מנחת הורים והיא אומרת שאנחנו עושים בשלום בית ובזוגיות ובחינוך ילדים של משפחה אחת בלבד בישראל, ואם את האנרגיה הזו נשקיע בכל המשפחות שיש בארץ, במשפחה האישית שלנו – המצב שלנו יהיה הרבה יותר טוב. הכוונה היא כמובן למשפחת נתניהו. תחשבו שאת כל האנרגיה שאנחנו משקיעים בה, ובו, ובהם, ובילדים, ובקאיה – כל אחד היה משקיע בעצמו ובשיפור המשפחה שלו. ואם נדמה לנו שהבנו לא נכון את המשפט, שאנחנו מגזימים, שהאמירה מופרזת, מגיע הרב קוק ובספרו הנפלא עין אי"ה (ספר בו הוא מבאר אגדות מהתלמוד, הוא התחיל לכתוב אותו בגיל 18, וזה נמשך שנים) הוא מתייחס למשפט הזה של רשב"י ואומר כך – זו לא רק תרבות רעה במובן של מריבות בין בני המשפחה, אלא התרבות והדעות והאופי של הבית, פס הקול, מה שנכנס אליו:

"יותר משהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות… שחיתות של דעות רעות ומידות רעות". (הרב קוק)

נמשיך לעוד הנחיה של רשב"י על פנימיות, תראו איזו אבחנה:

"דברים שהקב"ה שונאן אף אני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום, ואין צורך לומר לתוך ביתו של חברו" (רשב"י)

אדם צריך להשמיע קול לפני שהוא נכנס לבית. לדפוק על הדלת, להודיע, לא להפתיע פתאום, מתוך תפיסה של צניעות, עדינות, בושה, תרבות, פרטיות. מסופר במקורותינו אפילו על רבי יוחנן שהיה משמיע קול, מתריע, על כך שהוא עומד להיכנס לבית חברו. להשתעל, להתעטש, אנחנו מכירים את זה, זו דרך ארץ, הכנה מראש. אגב, אם ניכנס עכשיו לפיד כלשהו, לא משנה באיזו רשת חברתית, הכותרת הראשית יכולה להיות: "הנכנס לביתו פתאום ואין צורך לומר לתוך ביתו של חברו". אתה נכנס בבת אחת, בלי ששאלו אותך לפני כן, לרגעים פרטיים שהופכים לציבוריים, לתוך הבית, הרכב, הסלון, המטבח, הצעת הנישואין וכו' וכו'. מעניין שהרב יעקב אדלשטיין היה מצלצל מהדרך ומודיע לאשתו תמיד תוך כמה זמן יגיע, כדי לא להפתיע, לא להקפיץ, לא להבהיל.

זה כמובן לא רק זה, אלא מי שינהג ככה – יהיה עדין יותר בכל דרכיו. מי שיודיע לפני שהוא מגיע, ינהג אחרת תרתי משמע, גם בכביש וגם בהתנהגות, ידבר אחרת, יתנהל אחרת. הרב אדלשטיין – כשהנהג הוריד אותו ברחוב נעמי 4 ברמת השרון, תמיד טרק דלת בשיא העדינות בשעת לילה מאוחרת.

 אפשר גם לומר ש"הנכנס לביתו פתאום" – זה הבונה בית בלי הכנה מוקדמת. בלי ללמוד זוגיות. השבוע ראיתי את השובר הזה, תראו איזה יופי, שמחולק למי שמגיע להירשם לנישואים ברבנות פה בירושלים. מקבלים הטבה של שני מפגשים עם יועץ נישואין מוסמך. אלה נושאים שצריך ללמוד היום.

בקיצור, פנימיות התורה – היא פנימיות חיינו. הכי קל בעבודה, בחוץ, על במה, מול ציבור, בלימודים, בזירות ציבוריות, הרבה יותר מורכב בין ארבעה קירות. התורה צריכה לעצב קודם כל את המרחבים האישיים האלה ולהשפיע עליהם לטובה, וראינו איך המסר הזה נוכח גם בפרשה (ויראת מאלוקיך) וגם בל"ג בעומר במשנתו של רשב"י שאומר לנו איך להיכנס הביתה ואיך להתנהג בתוך הבית. ל"ג בעומר שמח. להתראות בשבוע הבא ב"ה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. סיון היקרה מפז, מלאה בחכמה ובענווה ובאהבת הבריות ומצליחה לקרבן לתורה! יישר כוח!!

    גילה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *