נקודות האור של מירוץ העכברים

אולי זה הקפיטליזם, האינדיבידואליזם, יוקר המחיה או ההתפתחות הטכנולוגית שהפכה אותנו למנוכרים יותר מאי פעם, אבל התחושה היא שהמציאות השתנתה ואיתה גם הסיכוי שלנו להגיע למשהו אי פעם. יונתן ברג בטור נוקב המיועד לכל מי שמרגיש קרבן של החיים המודרניים
נקודות האור של מירוץ העכברים

עצרנו על אותו גג בשכונת פלורנטין ובו כמה בני שלושים מביטים על גגות תל אביב ביום שישי. על השולחן יש אלכוהול ומוזיקה קצבית מלווה את השיחות. הם כבר כבדים יותר מפעם, הרבה פחות גמישים ומודאגים הרבה יותר מבעבר לגבי העתיד. אותו ריבוי אפשרויות עליו כתבתי בטור הקודם מנהל מאבק מאסף בתוכם, מעורר בהם את חוסר השקט הידוע, חוסר נחת בגוף ובנפש, אבל הם גם מותשים ממנו ורואים את המחירים שהוא מביא עמו. חלק מהם כבר מגיע לגג עם ילדים.

הטענות שלנו, של הדור שאני בתוכו, כולן מוצדקות. המערכת הכלכלית בגדה בנו, הקפיטליזם, שאין לו סנטימנטים, ריסק את המבנה הסוציאלי והסיט את פניו ממי שלא יכול לעמוד בדרישות המחמירות שלו. תאוות הרכוש, שהלכה וצברה לה כוח, המירה את התמימות הישנה, שבתוכה בית ועבודה היו המעט שיש והמובן מאליו, למציאות בה הם הון מופלג שיגיע לאחר אספנות כפייתית שאין לה סוף. ההתפתחות הטכנולוגית, שהגיחה עם שנות ההתבגרות שלנו בלבלה את צמיחת המערכת האמונה על מערכות היחסים. לפתע הומר המפגש הממשי-פיזי בשיחה, והשיחה באותיות כתובות ואלו בסימני סמיילי. ממש ברגע שהיינו אמורים לעצב את אותה דמות נקשרת, זקוקה, שלומדת כיצד לדבר, לחזר, להתקרב, לבנות שיחה ולתקשר, התפרצו מבעד לכל הדלתות והחלונות אלפי איתותים אלקטרוניים שהביסו את שנות העיצוב העדינות. זה היה חלקנו, ואיני רוצה לחשוב מה יהיה גורל אותה מערכת אצל הדור שאחרינו.

האינדיבידואליזם הלא מבוקר שמגיע בעקב השיטה הקפיטליסטית יצר בדידות, ויותר חמור מכך, הוא יצר את הצורך הנואש להצליח, כלומר להיזכר, להיאסף אל הנצח, לחקוק את שמך ברשימות הפרסום. ואפילו עוד יותר חמור מאותו צורך נואש עמדה העובדה לפיה אין מקום לכולם, ולכן יש להיאבק האחד בשני, כי צריך לגבור על האחר בכדי להיכתב בספר החיים, החיים באמת, ששמם מוכר ושהם עושים משהו חשוב. הצורך העתידי הזה, להישאר חרוטים על הקירות, הביס את הווה המפגש בין אדם לאדם. המאבק הזה הפך אותנו לחשדניים, נקמניים, לא בוטחים באף אחד. כל זה נכון, אבל מול זה עומדות המתנות, הרווחים שלנו, והגיע הזמן, בתוך כל הנהי הגדול של הדור, לדבר גם עליהם.

למשל, העולם הפתוח. אנחנו הדור הראשון שבו באמת העולם הפך לאפשרי, כמעט מובן מאליו. הדור הקודם לנו נתקל כל העת בגבולות, ומשקל החיים אילץ אותו לקבל החלטות מכריעות, כמו משפחה ופרנסה, במהירות וללא השהייה. הדור שאחרינו כבר שקוע כולו בקיום האלקטרוני, שעשוי כבלים אחרים, לא פחות עבותים. אבל השפע שפרץ דוקא אצלנו, בשנות התשעים, הפך אותנו לאנשים מורכבים יותר. ראינו כמה אפשרויות, עברנו דרך כמה יבשות, אותן שנות נדודים בראו בתוכנו דמות שאינה מוכנה להיענות לצעקת הבלעדיות של המולדת, צעקה שפעמים רבות מבקשת שליטה ונאמנות שמאחוריהן ניצול. הפתיחות הזו לימדה אותנו לא להיקשר היקשרות שיוצרת סבל, שהופכת את המוכר לאפשרות היחידה. אנחנו יכולים לחשוב את עצמנו בכמה שפות, ומותר לנו ללכת הרחק, אם מונח שם משהו נכון עבורנו. הגבולות הפתוחים הללו גם קרבו אותנו, בסופו של דבר, לבני האדם שסביבנו. גילינו את הדמיון הגדול בנינו, גם אם גדלנו ביבשות רחוקות. אנחנו חייבים להביט על הורינו, ולראות את המחירים של הבידוד הגיאוגרפי.

המהומה הכלכלית היא לא רק התעמרות בנו, אלא גם הצעה לשחרור. האם לא הגיע הזמן לשאול שאלות על אותו מרוץ לעבר הדירה, על המשכנתא וההתחייבות, על השעבוד ועל גבול העבדות? האם אותה מטרה שניצבת בבסיס החיים המערביים, המשפחתיים, אינה מנגנון משוכלל של סגירות וצמצום? האם באמת טבעי כל כך לראות ארבעים שנה קדימה, האם טבעי כל כך למשכן את ההווה בשם מה שיגיע בסוף חיינו? אני כלל לא בטוח, אני כלל לא בטוח שהרעיון הזה משתלב עם הצורה שבה היינו רוצים לראות את עצמנו. סימן שאלה גדול מרחף מעל המנגנון הזה: את מי הוא בא לשרת?

הרי מה שמבקשים מאתנו הוא להכריע, ומהר. היכן הייתה רוצה לגור, במה היית רוצה לעסוק, באיזו סביבה חברתית אתה רוצה לשהות. השאלות הללו מרחפות סביבנו כל הזמן, אם נרצה ואם לא נרצה. הרצון להכרעה מהירה ומוקדמת הוא לא לטובתנו, לא לטובת טבע הנפש. מי קבע שההכרעה, הידיעה, הביטחון הולמים אותה יותר מהבלבול וההתלבטות, מהרצונות הסותרים? מדוע ישנה בושה המלווה את כל אותן שנים שבהם אנחנו נעים בין אפשרות לאפשרות, חסרי מנוחה, רוצים לבדוק עוד צבעים ומקומות ומדוע אנחנו מובכים מהרצון להכיר את עצמנו בטרם נכריע מה יקיף אותנו לשנים רבות? מי, לעזאזל, אמר שמבט בהיר ויציב הוא זה המצוי בהלימה עם תנועת הדברים?  להפך, התזזיתיות והסקרנות הולמים הרבה יותר את הפנים שלנו, הם מתגמלים יותר, ומנצחים את השגרה.

כל זה מבקש להמיר את הקינה במשהו אחר. את ההאשמות שאנו זורקים על דור ההורים ועל המערכת הכלכלית והחברתית בהכרת הערך העצמי. במקום לכתוב שוב ושוב כמה בגדו בנו, מוטב להביט על השחרור שהוא מנת חלקנו. המחקרים, שרובם מאשימים (מי באופן מעורפל ומי בישירות) את הדור הנוכחי בעצלות ובשטיחות, והייאוש העולה מהרשימות הנכתבות על ידי בני הדור, כל אלו משתפים פעולה עם הדרישה להשיב אותנו אל החיק החם של הסדר הנכון. כולם מספרים לנו כל הזמן שצריך לקחת אחריות, לגייס אנרגיה כדי להשתלב באופן עמוק יותר בחיים הכלכליים, שצריך לוותר, להתפשר, אך בסופו של דבר לנטוש את אותן תכונות שרכשנו בעמל רב: סקרנות, פתיחות וגמישות. אפשר לסרב לזה ואולי לבנות מקום מאוזן יותר בעבור הדור הבא, שאנחנו מופקדים עליו. מקום שיש בו גם בטחון וגם ריבוי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. או במילים אחרות של מישהו אחר: החיים שלנו תותים. אוקיי.

    קולא ברוניון
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *