רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

פרשת בא, היא פרשה מאד רחבה. אנחנו מתחילים אותה במצרים, ומסיימים אותה ביציאת מצרים ממש. למרות שקריעת ים סוף תתרחש רק בשבוע הבא, זו יריעה כל כך רחבה שבחרתי מתוכה רק שלושה נושאים קריטיים בפרשה. אז למי שאוהב לסכם ולעשות סדר בראש, הרי הם: בחירה חופשית. צייתנות. יצירתיות.

בחירה חופשית

הפרשה מתחילה בפסוק מוזר, כבד ומעורר שאלות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: בֹּא אֶל-פַּרְעֹה. כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

מה זה "הכבדתי את לבו"? האם לא אמורה להיות, לו או לנו, בחירה חופשית? האם ייתכן שבמעשה הזה, הכבדת הלב, בעצם שללו מפרעה את זכות הבחירה? הרי אנחנו יודעים שזה אחד מהעקרונות הכי חשובים ביהדות, התמצית של התמצית של כל מה שאנחנו עושים פה בעולם. זה נראה מוזר.

כל הפרשנים דווקא אומרים שפרעה יכול היה לבחור, הנה למשל:

אור החיים: "לא היה ה' שולח המכה תכף ומיד עד שהיה שולח להתרות בו קודם שבוע אחד או שלושה שבועות, וזה הוא ממידת החסד והרחמים"

האם יש לפרעה לב מתלבט, מתחבט, מחליט, או שהקב"ה בעצם מתערב, שולח יד אל ליבו של פרעה, שהופכת אותו לעקשן יותר? מי שקורא היטב מגלה מנגנון פסיכולוגי עמוק – הלב של פרעה, ובעצם הלב של הקורא, הוא הזירה המרכזית, וניצב כעת על שולחן הניתוחים – מה קורה בו בעצם? מאד דברה אלי הגישה הפרשנית שאומרת: יש בחירה חופשית, אבל יש בידינו לצמצם אותה.

אנחנו נצא כעת לתחקיר היסטורי בעקבות ליבו של פרעה. בואו נבדוק כיצד פרעה הגיב לחמש המכות ראשונות, ונגלה מה אותו מנגנון עמוק מפעפע בליבו של פרעה, וכיצד ממכה למכה הבחירה שלו מצטמצמת:

מכה ראשונה: דם. אנחנו עושים ללב של פרעה זום אין:

וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. ואפילו-. כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ, גַּם-לָזֹאת.

כאן אנחנו רואים שפרעה מחזק את הלב שלו בעצמו.

מכה שנייה: צפרדע. פה פרעה מתחרט. קשה לו, הוא מתחנן "ואני אשלח אתכם", רק תפסיק את זה, משה מפסיק את זה ו-

וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'.

"והכבד את ליבו", הוא ולא הקב"ה.

עוברים למכת כינים. פה החרטומים לא מצליחים לחקות. שוב, אולי בגלל כל הדברים הויזואליים, לא שמים לב ללב של פרעה. אבל אנחנו נתמקד דוקא בו:

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

מכת ערוב. שוב פרעה מבטיח לשלוח את העם, רק "העתירו בעדי". שוב משה מסיר ואז –

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם.

הלב עדיין ברשותו.

עוברים למכה החמישית. עוד מעט חוצים את החצי, משמעותי מאוד. המכה: דבר בכל מקנה מצרים, גם פה תגובת פרעה:

וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם.

אנחנו עוברים לחצי השני – שחין, מכה שישית, קיבל חמש הזדמנויות, הלב עדיין ברשותו, לא, לא עוד, מדהים לראות מה כתוב במכת שחין:

וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה

מהמכה השישית פרעה כבר לא נהנה מאותה בחירה חופשית שהייתה לו קודם. הרמב"ן מסביר:

"מכאן פתחון פה למינים לומר לא הייתה ממנו שיעשה תשובה? אמר רבי שמעון בן לקיש: ייסתם פיהם של מינים, מתרה בו פעם ראשונה ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו – והוא נועל בו דלת מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע כיוון ששיגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית את עורפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך".

כל זה קורה, ואז מגיע הפסוק שפותח את הפרשה שלנו והוא כבר פחות מפתיע אותנו: עכשיו הוא יותר מובן –

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.

לא מפתיע שזה מופיע שוב –

ארבה: וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

חושך: וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָם.

בכורות: וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

ניתן לראות את המנגנון הפסיכולוגי, והוא לא נכון רק לגבי הלב של פרעה, אלא גם ללב שלנו. לאדם יש רצון חופשי בלתי מוגבל, יש בחירה חופשית מופלאה בין טוב לרע, זה מה שהופך אותנו בין טוב לרע, אבל הם לא עומדים באמצע. בניגוד לציורים שאנחנו עומדים בין חץ טוב לחץ רע, מלאך על כתף אחד ושטן על כתף שני, אנחנו לא באמת נמצאים שם. כל בחירה מזיזה אותנו לכיוון מסוים, ואם זזתי לכיוון הרע חופש הבחירה הולך ומצטמצם, בהתחלה זה עוד הלב שלי, ואני שולט בו, אחר כך כמעט ניטלת ממני יכולת הבחירה.

המדרש מנסח זאת כך: "מלכתחילה אתה היית מכביד לבך, מכאן ואילך אני מוסיף על לבך"

כל צעד שאתה עושה, מקרב אותך, או מרחיק אותך, מנקודת הבחירה. זה קשור לכל דבר אנושי, כמעט, שאנחנו עושים. מדובר על הדברים הכי יום-יומיים, והכי פרקטים.

למשל דיאטה, שימו לב איפה נקודת הבחירה שלך בהתחלה, ואיפה היא אחרי חודש, כשאתה מתמיד באכילה נכונה? או כושר, איך אתה נראה באימון הראשון, ואיך באימון המאה? ככל שאתה מתמיד בהתנהגות שלילית, או חיובית, משהו משתנה בך. אתה כבר פועל מכוח האינרציה.

גם בתכונות אופי, מידות, זה כך. גם אם אתה עדין ורגיש, ויש דברים מסוימים שמפריעים לך, ככל שתחשף אליהם יותר, אתה תתחספס. תאבד את הרגישות. בפרשיות שחיתות ניתן לראות, גם אצל גדולי מנהיגנו, איך עבירה גוררת עבירה עם הזמן. תקראו כתבי אישום. הבחירה הראשונה אם לקבל מעטפות, או לנצל את מעמדך, קיימת. אבל אחר כך, אבל אחר כך העברה הופכת להרגל. המעטפה העשירית כבר לא מפחידה אות. התרגלת.

שלא לדבר על סמים, אלכוהול, או סיגריות. בפעם הראשונה אתה בוחר, בפעם השנייה? בפעם המאה אלכוהוליסט בוחר? זה כמו רכב שמתדרדר לתהום בשניות הראשונות אולי אפשר לבלום אחר כך זו צניחה חופשית. גם במישור הרוחני, רגישות למצוות, רגישות לקדושה, יכולה להיאבד אם לא משמרים אותה.

התורה מראה לנו איך חמש פעמים אפשר לחזור בנו, אבל אם אתה מתמיד בסירוב, מתחפר, ננעל, נסגר, הרבה פעמים בגלל יועצים רעים, לבך נעשה כבד. אז התחלנו בפסוק שנראה מוזר, מה ה' אוטם לו את הלב, זה לא הוגן, אבל, למעשה, זה לא עונש חיצוני, אלא תוצאה טבעית.

עוד לא נגענו בתחום הממכר ביותר בימינו, רשתות סלולרי טכנולוגיה, אותו החיבור התמידי. נקודת הבחירה שלנו במישור הזה הולכת ומתקרבת אל הסף בו אתה כבר כמעט לא יכול לבחור. צריך כללים וחוקים בכל תחום ובפרט בזה.

שתי תמונות שנשלחו אליי בימים אלה:

הראשונה, תמונה שצילם שמוליק קליין, דובר רשת החינוך אמי"ת. תמונה, שלדבריו, גרמה לו לרצות לתת חיבוק וירטואלי לכל המורים במדינה. הוא מספר שלקח את בנו למשחק כדורסל של הפועל ירושלים, במקומות הכי טובים, ופתאום נתקל במחזה שהדהים אותו:

"הדבר שהדהים אותי באמת היו שלושה ילדים שישבו לפנינו ורוב הזמן שיחקו בסמארטפונים שלהם. איצטדיון שלם על הרגליים, משחק בשלב ב' ביורוקאפ, הפועל ירושלים מביסה 76:98 את היריבה, והילדים בסמארטפון. בפרשות השבוע אנחנו קוראים על שעבוד מצרים, אבל גם היום אנחנו משועבדים, וצריכים לצאת לחירות. אז צילמתי אותם (מאחור – שלא יהיה ניתן לזהות אותם) באחד מרגעי השיא של המשחק, ולדעתי – כדאי שכל הורה יראה את התמונה הזו, כי היא מבטאת תופעה קשה, וזוהי רק ההתחלה.

אחרי שראיתי את הילדים בבועה הזו שלהם חשבתי לעצמי: אם ליאור אליהו ויותם הלפרין שמקפיצים עשרות אלפים בארנה במשחק מרהיב לא מצליחים לעניין אותם יותר מהמסך – מה צריך מורה לעשות בכיתה כדי שיקשיבו לו, כדי שיסתכלו עליו, כדי שירימו לרגע את העיניים מהמסך? מורים יקרים, תודה גדולה, וכל הכבוד".

תמונה נוספת צילם ידיד שלנו, שחזר מחו"ל, הרב פולישוק. מדובר על Shabbox, קופסה שקופה ופשוטה שנועדה לאיסוף המכשירים הסלולריים לפני שבת, שהוא גילה במשרד של הרב רפי באטלר. יו"ר תנועת 'עולמי', שמפעילה תכניות למניעת התבוללות של סטודנטים יהודים במאות קמפוסים בעולם

"זה גאדג'ט מאוד לא מתוחכם שנחטף בקרב הסטודנטים כי הוא מאפשר להם זמן של שקט ורוגע מההתמכרות המסוכנת לקצב הטכנולוגי שהסלולרי מכתיב לנו במשך השבוע", הוא מספר, "הסלוגן להשקת המוצר הוא: 'שש זה השבע החדש'. אני חושב שהסלוגן המתאים הוא: 'להתנתק, כדי להתחבר'. דווקא בדור שלנו מבינים כמה הקונספט ששמו שבת הוא גאוני והכרחי. אני זוכר שפעם צחקו על הדתיים ושאלו 'נו, מה זה כבר להדליק אור בשבת?'. היום מבינים שדווקא הלחיצות, הקליקים, הלייקים והפושים הם-הם השעבוד הכי גרוע. שם בחו"ל, הרבה לפני שהצעירים מתקרבים לנרות שבת או לגביע לקידוש, הם מתחברים לקופסה הזו. אצל דתיים אין קופסה כזו, כי אנחנו שמים את הסלולרי בצד באופן טבעי לפני שבת, אבל יש צעירים שזה חלק מהפק"ל שלהם. הרב באטלר סיפר לי שצעיר שהגיע להתארח אצלו בבית ביום שישי אמר שהוא צריך לחזור למעונות, כי שכח להביא את ה-Shabbox שלו. הרב הסביר לו שאפשר גם סתם לכבות את המכשיר".

המסקנה מכל זה ברורה: חייבים כללים ומעצורים כדי לשלוט בעצמך, אחרת אתה נסחף ולא שם לב להתדרדרות ולא רוצה שהלב שלך יינעל כמו פרעה. מצד שני, המנגנון הזה נכון בדיוק באותה מידה גם לצד החיובי. אם אתה טיפה עובד על עצמך, אם אתה הולך ובוחר קצת בטוב, אתה כל יום עולה ועולה, אתה פותח לעצמך מרחבים חדשים. דהיינו, נקודת הבחירה עולה ויורדת. נקודת הבחירה יכולה להתדרדר, אבל גם להשתפר. כמו שאתה יכול לפתוח לבך לרע, אתה גם יכול לפתוח אותו לטוב.

צייתנות ונאמנות לכללים

בעיני, הדיון הזה מוביל אותנו לנושא השני בפרשה. אם יש מסקנה שצריך לקבל מהלב של פרעה היא שצריך כללים לקבוע נקודת בחירה, בדיוק שם באמצע מקבלים בני ישראל מצווה ראשונה. בספר בראשית מצאנו הוראות לפרטים, אבל כאן, בלב הדרמה ממש, הפעם הראשונה שאנחנו כעם מקבלים כלל. פתאום משהו חדש לגמרי מופיע בתורה, מצווה טכנית ומעשית לחלוטין:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מצווה ראשונה אי פעם. קידוש החודש. נעים להכיר. אבל מייד אחריה עוד ועוד מצוות. לקחת שה לפסח, תפילין. למעשה, נמצאות כאן עשרים מצוות ברצף מתוך התרי"ג. מנה גדושה מאד. עד עכשיו התרגלנו להבטחות, ונבואות, ולפתע – מצוות.

חלקכם ודאי זוכרים הרש"י הראשון בספר בראשית, שטוען שבפסוק הזה שאנחנו רואים כאן – כל התורה הייתה צריכה להתחיל, פה מתחילים לדבר תכלס, כאן מתחילים החיים היהודים בפועל:

"לא היה צריך להתחיל את התור האלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל"

אפשר לדבר על כל מצווה בפני עצמה – קידוש החודש, שדורשת מאתנו להסתכל למעלה, לצאת מהטבע, להתחדש, בניגוד לתפיסה המצרית את הטבע ואת העולם. אחר כך יש מצווה של לקחת שה ולאכול קורבן פסח – ושוב יש המון משמעות, השה היה העבודה הזרה של מצרים, והקרבן – עליו אומר הרב משה נריה כותב על זה: בזמן של מהפכה כולם יוצאים לרחובות החוצה, הבסטיליה, המהפכה צרפתית, עכשיו ברחובות באמריקה נגד טראמפ, המחאה חברתית בארץ, זה זמן בו מזניחים את ענייני הכלל, לא רואים את הילדים, את הבעל, את האישה, את הבית, ואילו פה בצאת ישראל ממצרים, ענייני כלל ישראל בראש, אבל הצו האלוקי הראשון הוא ללכת הביתה, אל המשפחה, זה קודם לכל, אם זה יהיה יציב כל האומה תהיה יציבה "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית"

אבל לא נרד לרזולוציה של המצוות אלא נדבר על עצם העיקרון של לתת מצוות, לתת הוראות. למה במובן מסוים אפשר היה להתחיל את התורה מכאן? ובכן, מהמילים האלה מתחילה התורה להיות ספר חוקים הוראות ומצוות, מי שמסביר נפלא את המהפכה הגדולה פה, מהפכת העשייה, הוא

ספר החינוך:

"דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמיים, מיד ינטה אל הטוב, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי המעשים נשכים הלבבות.

"ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, ישוב לזמן מה מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו.

ולכן אמרו חז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות להן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד"

אני חושבת שכאן נמצאת התשובה ללב של פרעה ולבחירה החופשית. אתה רוצה לשלט בעצמך? אתה חייב לקבע את ההתנהגות הטובה והראויה באמצעות כללים, החלטות פרקטיות. אם תרשה לעצמך לעשות מעשי דופי, לב שלך יזדהם. אם תנקוט בפעולות טובות וחיובית, ולו רק במישור המעשי והחיצוני, אתה עצמך תהפוך להיות טוב יותר.

יצא להיות בלא מעט דיונים, בנושא איך אתה יוצק תוכן לתוך ימים. תחשבו על יום השואה, יום העצמאות, לא רואה דרך טובה יותר לצרוב חוויה לדורות, כמו להקיף את האדם במשימות קטנות וגדולות, להוריד אותו לפרקטיקה, ולהכניס את זה לתוך שגרת חייו. תראו את הכח של צום להחזיק לאלפי שנים. אג'נדות זה דבר נחמד, ימי עיון, פאנלים, תזות, מאמרים, אבל בלי מעשים שנכנסים לשגרת החיים, שום דבר ל יחזיק.

הרב ירוחם ליבוביץ ממיר, כשהוא מסתכל על הפרשה הזו, אמר: "כלל גדול בכל המצוות שבתורה, אפילו מצוות לבביות כמו אמונה בה', אהבת ה' ויראת ה', הנה לקיום מצוותן הנך צריך דווקא להלביש המצווה באיזה מעשה שהוא, כי על כן נקראים המצוות 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה', דווקא במעשה. דווקא במעשה – ויהא אפילו הכי קטן – בזה הוא יקיים המצווה והמעשים הם סוד התורה והמצוות"

וזה מתחיל עכשיו. לצורך העניין – בלי מצוות פסח עליהם הפרשה מדברת, מפירורי בורקס וקורנפלקס, דרך לנקות את הבוסטר של התינוקות, לקרוא את ההגדה מההתחלה עד הסוף, ובאמת לגעת בסימני הקערה לא רעיונית לא באפליקציה, בלי זה לא היינו יושבים כאן, חד משמעית היינו מתבוללים ונאבדים מזמן,

יצא לי אתמול לראיין את הבימאית רמה בורשטין, שאלתי אותה על הקשר בין יצירה לאמונה, והיא אמרה: "אני רואה את ההלכה לא כברקס, אלא ככנפיים".

יצירתיות

ועדיין, גם פה יש סכנה. אי אפשר רק לדבר רק על עשייה וצייתנות. בסוף נהפוך לרובוטים של הוראות.

ספרנו בשבוע שעבר על פרופ' חיים חנני, שביקש מהסטודנטים שלו בטכניון לתכנן צינור דם לאילת. כולם שאלו שאלות על הקוטר, והאורך, וניסו לחשוב על פרמטרים כמו השפע האדמה על תוכן הצינור, ושימור הדם, אבל אף אחד לא שאל למה, בכלל, צרך לתכנן צינור של דם לאילת. של מי הדם הזה? הוא הלך עם תוצאות הניסוי הזה לסנאט של הטכניון, והסביר שבלי לימודי רוח, הטכניון יגדל דור של טכנוקרטים, בלי מוסר ומצפון, ואכן קיבל אישור לתוכנית שלו להכניס לימודים הומוניסטים: תנ"ך, משפט, היסטוריה, ולהכניס נשמה לתוך הדיון.

קבלתי השבוע במייל, סיפור נוסף על פרופ' חנני, משלים את הסיפור משבוע שעבר. כשהועלתה לראשונה ההצעה להקים אוניברסיטה בנגב, היה זה רעיון בלתי סביר. רק מעטים מבני הנגב הגיעו ללימודים גבוהים, ומספר הסטודנטים הפוטנציאליים היה זעום. בישיבה שנועדה אצל לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, ופנחס ספיר, שר האוצר. טען אשכול: אם אקח את כל הסטודנטים מהנגב, אשכן אותם בבתי מלון בתל אביב, וכולם ילמדו באוניברסיטת תל אביב. זה יעלה לי פחות מלהקים אוניברסיטה בנגב. ענה לו פרופ` חנני: יותר זול לקחת את כל תושבי ישראל ולשכן אותם בבתי מלון בניו יורק, זול יותר מאשר מלקיים את מדינת ישראל. שמעו אשכול וספיר והשתכנעו.

לא הכל עניין של כדאיות, וחישובים. וכדי שלא נהפוך מרובעים, לאנשים שמקיימים את הוראות התורה כמו הוראות הרכבה מאיקאה, מגיע הנושא השלישי – שימו לב איזה יופי זה מגיע בסוף הפרשה:

וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם

וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת:

אם הפסוק מוכר לכם, זה בגלל שהוא מופיע גם בהגדה של פסח.

יש כאן רעיון נפלא. שאלות הן דרך חיים, הן תובעות מאיתנו לא להסתפק בגלוי, אלא גם לחשוף את הסיבות והמקורות. תלמיד נוח לא שואל שאלות, תלמיד טוב שואל ומאתגר את המורה שלו. "מה נשתנה" מחנך דורות של יהודים לשאול שאלות בצורות שונות, ארבעת הבנים שואלים שאלות ומכריחים את ההורים לענות, 3,000 שנה ילדים לא יושבים וצופים בליל הסדר כניצבים, אלא הם חלק אקטיבי ממנו, יש להם שאלות והרבה. אנחנו רוצים להיות יהודים אמיתיים, ולא "נחמדים" או "נוחים", וזה אומר לשמוע שאלות בלעדיהן לא היינו מי שאנחנו. יש כאן מנגנון שאומר לנו לא להסתפק בקיים, זה טוב לשאול. תשאל, תחקור, תבדוק, תסתקרן. צריך לא רק לעשות, אלא גם להבין.

מי שבעיני מייצגת את הקשר הכי עמוק בין צייתנות ליצירתיות, היא פרופ' נחמה ליבוביץ, אשר השנה 20 שנה לפטירתה. מפעל חייה הוא לא מפעל של תשובת, אלא מפעל של שאלות. נחמה כל הזמן שואלת (מה מפריע לרש"י), וכל הזמן גם גורמת לאחרים לשאול שאלות. היו לה גיליונות שהיו מופצים בארץ ובעולם. כל מי שרצה עשה מנוי, והיה מקבל גיליון של שאלות על הפרשה, עונה לה, והיא הייתה משיבה לאלפי אנשים, עוברת עם עט אדום ומתקנת. מצד שני, השאלות היו לא שאלות מתריסות, אלא שאלות שמטרתן שמירה על המורשת. היו בה ציות וענווה כלפי ההלכה ושמירתה.

הנה, תראו, היא מסתכלת בפרשה על מצוות תפילין, וכותבת דימוי מופלא שלקוח מעולמו של הר געש:

"יחסו של נס יציאת מצרים לתפילין הוא כיחס הנוזל החי, התוסס, הלוהט – אשר בהצטננו קפא ונקרש לגבישים משוכללים, המופלאים בצורתם האדריכלית, היפים וקיימים לעד. החוויה הלוהטת של אהבת ה' שנתגלתה לדור יוצאי מצרים בעת יציאת מצרים, נצטללה ונקרשה והפכה לדורות לגבישי תפילין, אשר בעיטורם את זרועו וראשו של היהודי – כנגד הלב וכנגד המוח – הינם מחיים במחשבותיו ובליבו שוב את החוויה המלהיבה ההיא, ומדי יום ביומו יחיו בו את זכר הנסים שעשה ה' לנו" (נחמה ליבוביץ', עיונים בפרשת השבוע)

הרעיון יפהפה – יש פה הר געש שקופא, התפילין הן חתיכות לבה לוהטת לבה רותחת חמה חיה שעפה באוויר והתפילין כאילו קפאו הקפיאו רגעים מתוך אותה רעידת אדמה אותה יציאת מצרים ואנחנו לוקחים את הרגעים הקפואים האלה ומניחים אותם כל בוקר כתזכורת. כותב על כך חנן פורת, תלמידה המובהק:

"דברים יקרים אלה חורגים מפרשנות וגובלים בפיוט. ובקוראנו את דבריה הנלבבים של נחמה אי אפשר שלא יעלה בנו הרהור, כיצד השכילה אישה דגולה זו להפנים בעומק נפשה את חווית מצוות תפילין יותר מגברים רבים המניחים יום יום תפילין כלאחר יד, וליבם בל עימם"

בגל"צ קיימת פינה בשם "כה אמרו חכמינו". לוקחים משפט של הוגה, וקובי מידן מקריין אותו, עם משפטי מחץ סטטוסים, לפני עידן הסטטוסים, קצר ושנון. פתאום, מכל הגותה של נחמה, שמעתי אותו מקריא דווקא את המשפט הבא, מעניין מאוד: "אם התפנתה לי שעה קלה בבוקר, האם עלי להניח קוביות שחורות על המצח, דבר שאיני מצווה בו, או לקפוץ לשכנתי החולה, לקיים מצוות ביקור חולים, שאני מצווה בה ועומדת?"

אחרי כל הרגש – לבה שקפאה, הר געש, זכר ליציאת מצרים בתוך קופסאות התפילין – אחרי כל היצירתיות אני עושה מה שאני מחויבת ,ולא מה שאני רוצה – מחזיר אותנו למצוות המעשיות. הגישה הזו שלה, היכולת לאזן בין שני המישורים, חשובה מאד. מאחר והיא לא זכתה לילדים, אולי לרגל 20 שנה לפטירתה, ראוי לעשות משהו לעילוי נשמתה, וגם לעילוי נשמותינו באותה מידה.

שנזכה לבחירה חופשית ולהגדיל אותה ולהעצים אותה,
שנזכה לצייתנות לדעת מתי צריך לעשות מה שאומרים,
ושנזכה ליצירתיות ולשאול שאלות ולחדש ולהסתקרן.

רבותיי – נפגש ב"ה בשבוע הבא עם קריעת ים סוף.

***
לחיות כל יום את החוויה המלהיבה של יציאת מצרים – איך עושים את זה, או יותר נכון – איך בוחרים בזה? הקשיבו לשיעור של סיון רהב מאיר מן השנה שעברה.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר