איש אשר רוח בו

פרשת פנחס התשע"ז: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של דור המדבר סופרת את העם, אך לא מדובר רק על ספירה טכנית. מבעד למספרים ולשמות, משתקפת ביוגרפיה של דור שלם, של עם הפכפך ונבוך שצריך דמות חזקה ונטולת פיד מטוקבק, כזו שלא תכנע לתזזיתיות שלו, ותוביל אותו בקור רוח אל הארץ המובטחת

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

אנחנו בפרשת פנחס. אוטוטו נכנסים לארץ ישראל. כשקראתי את הפרשה בצורה רצופה, קשה היה שלא לשים לב שהיא מכילה בתוכה שבעה נושאים עיקריים, שמובילים באופן ישיר למסר אחד גדול בסופם:

במרכז הפרשה מופיע מפקד – שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל . מפקד שהוא בעצם שיעור היסטוריה, תקציר קורותינו במדבר, על הדבש ועל העוקץ שבהם, כך שזה לא מפקד טכני גרידא. תוך כדי המפקד אנו מגלים התייחסות לכמה נושאים עיקריים:

  • היחס להתבוללות
  • אפשר לתקן
  • אפשר לקלקל
  • המצווה של כל אחד
  • הטרגדיה של דור המדבר
  • סוגיית המגדר
  • פטירת משה

נעבור עליהם אחד אחד ונראה לאן כולם מובילים אותנו בסוף הדרך.

  1. חשיבות המשפחה וההימנעות מהתבוללות

רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

מה פשר ההטיה המעניינת הזו: חנוכי? פלואי? האם מדובר בשם חיבה? למה בני ישראל צריכים את הקידומת והסיומת הזו מלמעלה?

רש"י: לפי שהיו האומות מבזים אותם ואומרים: מה אלו מתייחסים על שבטיהם? סבורים הם שלא שלטו המצריים באימותיהם? אם בגופם היו מושלים – קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה' מצד זה וי' מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שמפורש על ידי דוד: (שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה').השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב: החנוכי, הפלואי".

כלומר, יש פה אמירה, והיא לא רק היסטורית.

מהי הבעיה הכי בוערת היום – מתווה הכותל? לא, ההדתה? גם לא. הצוללות? תיק אלף ואלפיים? הבעיה הכי גדולה שאנו לא מבינים עד כמה זו בעיה – היא ההתבוללות. לא לחינם מכנים אותה "שואה שקטה".

מדובר במבחן האמיתי שלא חברה ליברלית, חברה פתוחה. האם אנחנו בוחרים בזהות שלנו לא רק מתוך גזרות ושעבודים, אלא גם במצב של חופש, מצב בו כל האפשרויות פתוחות, מתוך רצון אמיתי. זו השאלה שצעירים יהודים מתמודדים איתה – האם הם שומרים על הה"א ועל היו"ד משני צידי שם המשפחה שלהם?

הרציתי פעם מול צעירים יהודים אמרקאים שבאו ארצה במסגרת פרויקט תגלית, ודברת על פרשת השבוע. בסיום השיעור ניגש אלי אחד הבחורים, סטודנט לרפואה במישיגן, ושאל אותי מה זו "פרשת השבוע". הסברתי לו, אבל לא היה לו מושג על מה אני מדברת. כשזה הידע שלך, כשזו נקודת הפתיחה, מה הפלא אם הוא לא יחליט לשמור על הה"א ועל היו"ד? הם לא אומרים לו מאומה. זה סיפור אחד קטן, אבל כזה מעיד על דור שלם.

  1. "בני קורח לא מתו" / אפשר לתקן

כל פעם כשהתורה חוזרת לאירוע, היא מאירה אותו מזוית אחרת, כאן היא חוזרת לעניין קורח, אבל חושפת סקופ מדהים:

וּבְנֵי אֱלִיאָב, נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם:  הוּא-דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּעֲדַת-קֹרַח, בְּהַצֹּתָם, עַל-ה'.  י וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס.  יא וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ. 

מדובר אולי בארבע המילים האופטימיות ביותר בתורה: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". פתאום מופיעה האינפורמציה המפתיעה הזו: בני קורח לא מתו. קורח ניהל כזכור מחלוקת עזה נגד משה, ורבים נהרגו באותו מאבק טרגי. אבל הנה, מתברר שבניו ניצלו. רש"י מסביר מה קרה: " רש"י: הם היו בעצה תחילה, ובזמן המחלוקת הרהרו תשובה בליבם". כלומר, ברגע האחרון ממש הם קלטו את הטעות והתחרטו. זה מסר אדיר: אם אתה בן של קורח, אתה לא חייב לצאת קורח. או – אם אבא שלך עבריין זה לא אומר שאתה חייב ליפול למעגל הפשע. גם כשהכול נראה אבוד וקבוע מראש, גם אם הסתבכת, גם אם הסביבה והמשפחה משפיעים עליך מאוד, אפשר לעצור, אפשר לשנות, אפשר להשתנות, אפשר לרדת מהרכבת שדוהרת אל האבדון. עובדה: בני קורח לא מתו.

יצא לי בתקופה האחרונה לראות תהליך שיקום מעניין שמתקיים בכלא אילון ברמלה. הזמינו אותי לפרויקט שנקרא "רדיו פוקוס", מדובר על תחנת רדיו שמנוהלת ע"י אסירים, ומשודרת לאסירים. אני רואה מולי אסירים שפעם ראשונה נפתחים לזולת, משתפים, מספרים, מראיינים, בוחרים שחרור. מדברים על הפחדים שלהם, על השאיפות שלהם. מסתבר שגם תקשורת יכולה להיות גם כלי טיפולי.

אז כן, אפשר לתקן ואפשר גם לקלקל…

  1. אפשר לקלקל

פסוק זה זה מופיע בהמשך אחרי השבטים זה במניין שבט לוי:

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר.  סא וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי ה'

נכון, מצד אחד הבנים של קורח לא מתו, מצד שני הבנים של אהרון כן. כלומר, אפשר להיות הבן של קורח ולחזור בתשובה ולעומת זאת אפשר להיות הבן של אהרון הכהן ה-מנהיג הרוחני, אוהב שלום, רודף שלום, אישיות נערצת, אבל לפספס ולמות בגלל "אש זרה".

על מה זה מעיד? קודם כל – על כוח הבחירה החופשית. על ספת הפסיכולוג קל להאשים את כולם – אימא שלי, אבא שלי, הילדות העשוקה שלי, אכלו לי, שתו לי, כי בעצם – אתה קובע! לא רק "נולדתי כזה אין ברירה אני דפוק" – יש לך כח לשנות!

אבל חוץ מבחירה חופשית, מה הסוד? מה ההבדל בין שני המקרים? מה גרם לאלה לבחור בטוב ולאלה לבחור ברע? מה כל אחד עשה אחרת?

אם להוריד לרמה הפרקטית – מה בפועל? הפרשנים שולחים אותנו אחורה לפסוק שלדבריהם הוא-הוא המפתח להכול:

זה מה שנכתב על בני קורח:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

לעומת בני אהרן:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָםב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ההבדל נעוץ בישוב הדעת, הסבלנות, ביכולת ההמתנה והאיפוק, או פשוט "בוקר". כשהולכים חזרה אצל מה שקרה אצל בני אהרן, רואים שהכל שם קורה מהר. הם חטאו בפזיזות. הפרשנים נותנים לזה הרבה סיבות (אלכוהול וכו'), אבל בסופו של דבר, הם עשו צעד ללא מחשבה מספקת.

כשמביטים על מעשה בני קרח, רואים שמשה שולח את קרח ועדתו לישון על זה לילה. ההמתנה הזו יצרה תובנה חדשה.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר זאת כך:

"יש להמתין עד שיפנה היום ויהי ערב וגם בוקר… יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, ובייחוד יש להניח אותם לעצמם בשעות המנוחה וההתבודדות של הלילה. בשעות אלה כל אדם קרוב אצל בני ביתו והוא פנוי להרהורי ליבו, ובאותו זמן הוא גם רחוק מהשפעת חברים מסיתים. כך ברגע ההכרעה חזרו בני קורח למוטב וכך ניצלו מן האבדון שנגזר על אביהם"

פעם שמעתם בלהט הויכוח "תן לי לחשוב על זה", "תן לי לישון על זה לילה", "תן לי לספור עד 10", עזוב, מה 10 – אפילו שניה? המציאות קוראת לנו להגיב עכשיו, להטיח מילים, לשלוח מיד תשובה בוואטסאפ, שלא יחשו שראיתי ולא עניתי, יותר מכך: שאולי אין לי מה לענות, שאולי אני מהסס.

התורה אומרת לנו חכה, תן לעניינים להירגע. אל תמהר. חכה. תדע מה אתה עושה. איפה אתה נמצא. שקול מילים ומעשים ורק אז תגיב.

  1. חלוקת הארץ

אנחנו ממשיכים עם השבטים שמעון, גד, יהודה, אפרים, בנימין, דן, אשר, נפתלי וכו'. כל אחד מהם הולך לקבל פיסה מאשר ישראל, וזה הולך להתבצע על ידי גורל: "אך בגורל יחלק את הארץ".
במובן מסוים, חלוקת הארץ דומה בהרבה בחינות לקבלת התורה. עם ישראל קיבל את התורה וכל אחד ואחד מוצא את האות שלו בה. כבר בדורות קודמים האריכו לדבר בכך שלחלוקת הארץ יש משמעות רוחנית מעבר לחלוקת קרקעות. הכוונה שאם אחד השבטים מקבל איזור מסויים זה מפני שמבחינה רוחנית עניינו של השבט מתאים לאופי המקום. שם הפוטנציאל הרוחני של כל שבט יכול לבוא לידי ביטוי במלואו.

את הרעיון הזה אומרים מספר פרשנים, אני מצאתי אינטרפטציה אצל הרבי מלובביץ':

"אך בגורל יחלק את הארץ – לכל יהודי ישנה מצווה אחת השייכת לו במיוחד, שבה הוא 'זהיר טפי'. זוהי המשמעות הפנימית של 'חלוקת הארץ', לכל יהודי ניתן 'חלקו' המיוחד לו בעבודתו. לכל אחד יש 'שער', היינו מצווה ועניין מיוחד, שם יש העדפה וזהירות וזריזות יתירה".

הוא לא אומר איך כל אחד יודע מהו החלק המיוחד לו, את זה, כנראה, כל אחד אמור לאתר בעצמו.

  1. הטרגדיה של דור המדבר

אם קודם דרנו על אחד הפסוקים האופטימיים בתורה ("ובני קורח לא מתו"), עכשיו אנחנו מגיעים לאחד הפסוקים הקשים והטראגיים. שימו לב:

וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁמִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן–אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. כי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.

אותו מספר שבו יצאנו לדרך, שש מאות אלף וקצת, הוא גם המספר איתו סיימנו את הדרך. אבל לא מדובר על אותם אנשים כלל וכלל, כמעט כולם מתו במדבר. דור שלם נמחק בדרך. להוציא את כלב ויהושע, אף אחד מיוצאי מצרים, כולל אהרן משה ומרים, לא יזכה לראות את הארץ מבפנים.

ולמה זה קרה? בגלל חטא המרגלים. אתמול ציינו את י"ז בתמוז ונכנסנו לתקופה של שלושה שבועות שנקראת "בין המיצרים" ומסתיימת בתשעה באב. מבחינה היסטורית, חטא המרגלים התרחש בתשעה באב. אומר המדרש שבלילה זה בכה עם ישראל בכיה של חינם, ובעקבות אותה בכיה של חינם, קבלנו סיבות אמיתיות לבכות בכיה של דורות.

אכן, עקב סיבה זו לא נותר "איש" מפיקודי משה, אבל מה עם נשים שיצאו ממצרים?

  1. פרשת בנות צלפחד- המספר והמגדר

וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן–אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. כי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.

על הנשים, מסתבר, לא נגזרה גזירת המרגלים. יחד עם דור הגברים הצעיר נכנסו לארץ נשים קשישות שיצאו בעצמן ממצרים.

רש"י מגלה לנו כך: "על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה'. והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה בתוך אֲחֵי אבינו'". כלומר, בעוד הגברים רצו לחזור לאחור, הנשים חיבבו את ישראל.

הנשים של דור המדבר היו משהו אחר לגמרי. אם היום אנחנו מדברים על חלוקות של דתיים, חילונים, שמאלנים, ימנים, אז החלוקה הייתה "גברים" ו"נשים". הפרשה מציבה היום נושא אחד שבו גברים ונשים נחלקו לגמרי. אם תרצו, זה סוג של "אינטואיציה נשית" או "אינטליגנציה נשית" שמתגלה היום במדבר, והיא שונה לגמרי ומפותחת יותר מזו הגברית.

מייד בתום המפקד משתבצת סוגיית המגדר. בנות צלופחד מבקשות נחלה בארץ ישראל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים ה' בַּעֲדַת-קֹרַח. כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.

והקב"ה אומר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת—נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן.

יש כאן עניין הלכתי, של ירושה של בנות של נחלה בארץ ישראל. אבל זה לא רק זה. עומדות פה בנות מאמינות, בנות שמחות, בנות שבניגוד לגברים של דור המדבר, רוצות נחלה בארץ. שמעתי פעם מאבשלום קור שכל השמות של בנות מבטאות תנועה, כי הן רצו להמשיך הלאה, קדימה:

מחלה – מלשון מחול

נעה – מלשון לנוע

חגלה- מלשון לחוג

מלכה- מלשון ללכת

תרצה – מלשון לרוץ

הזכרנו בעבר את דבריו של הפרשן שמכונה "הכלי יקר", שכותב דבר מרחיק לכת עוד יותר: הוא טוען שהמרגלים נכשלו במשימה כיוון שהיו גברים, ואם היו שולחים נשים למשימה – הן לא היו חוזרות פסימיות אלא אופטימיות. נכון, היה "חטא המרגלים", אבל אם אלה היו נשים לא היה "חטא המרגלות".

הקשר הזה, אני רוצה לדבר מעט על סמלה של האישה כמאמינה. אנחנו בשלושת השבועות, ולא סתם, אחרי הניצחון הרומאי על היהודים יצא המטבע "יהודה השבויה" (ג'ודה קפטה). שימו לב מה יש על המטבע – מצד אחד, חייל רומי מצויד וחמוש עם רומח וקסדה, מסמל את הכוח הצבאי של האימפריה המנצחת, ובצד ימין רכונה, יושבת, בגבה אליו, אישה, האומה המנוצחת, את מי ניצחתם? זו הרוח היהודית. הרומאים ייחסו הרבה חשיבות להכנעת יהודה, ועקב כך שליטים רומאיים רבים הטביעו שוב ושוב את המטבע הזה מחדש (טיטוס, אספסיאנוס ועוד), כאשר בצד אחד מופיע שם השליט, ומאחור – האישה היהודיה שהובסה, היא זו שמייצגת אותנו.

השבוע, אפרופו נשים מאמינות – יצא ספר חדש, "במלוא הדופק", של אלומה לב. היא כותבת על בניין אחר, בניין הבית הפרטי, בית המקדש הפרטי, על רווקות ואמונה. לא תמיד האויב הוא אנטיוכוס, לפעמים הוא הספק, הדכאון, הצער, הציניות, ה"די כבר" והייאוש.

אלו טקסטים שחושפים בעדינות, לאלו שלא בסצנה, אלו התמודדויות חווים אנשים במצב הזה. אני רוצה להביא קטע מתוך הספר, אותו היא מגדירה: "קטע קצר מתוך הראיון שאעניק אחרי שאתחתן":

"תראי, יום אחד אחר הצהריים הלכתי מהמטבח למזווה להוציא משם משהו וכשחזרתי הייתי בהלם לגלות שהילדה שלי לא יושבת לשולחן עם חוברת שיעורי בית פתוחה, מתנדנדת על הכיסא, כשהקוקו שעשיתי לה בבוקר כבר מתפרק.
השקט הזה פשוט לא היה נשמע לי הגיוני, את מבינה? כל השעות הריקות האלה של אחר הצהריים שבהן הכי משתקף הפער בין מי שהילדים שלו צובעים את הרצפה והקירות עם הטושים, ובין מי שעומד בין ארבעה קירות ומתפלל שלפחות הקירות ידברו, משהו. זאת שעה שילדים עושים שיעורי בית, רעש, ועוד יותר רעש, וצובעים, והופכים, ורבים, ומרוקנים חול מהנעליים בדיוק במקומות הלא נכונים. הילדים של החברות שלי עושים את כל אלה, והם הולכים וגדלים, והן הולכות ויולדות, ואני מרגישה לעומתן כמו רפסודה שניתקה מחללית האֵם והיא הולכת ומתרחקת מהמציאות הקשורה בחוטים למשהו, לכל דבר.
היה שלב שתהיתי לעצמי בצער: מי ימנה את כל יעילותי? היכולת המופלאה לתקתק ארוחת ערב יחד עם שיעורי בית ומקלחות והקשבה אוהבת. להשכים את כולם בבוקר ולהספיק הכול. את בטח יודעת שלא קל לי לחזור לדבר על זה, אבל שאלת, אז עניתי. כן. מהכול, שעות אחר הצהריים היו הכי הכי קשות. מכל שנצ קמתי ריקה קצת יותר"

הקטע האישי והמצמרר הזה נגע בי, לא חשבתי בחיים ככה על רווקים, כמה אמונה, איזו עבודה לא פשוטה. מאחלת שבקרוב היא – ועוד רבבות רווקים ורווקות – כבר יתראיינו בדיעבד על תקופת הרווקות שהייתה להם, אמן.

  1. "מי מריבה"

כאן מגיעה הפרידה ממשה רבנו, והקב"ה מזכיר לו את עניין מי מריבה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן.  

זוכרים לפני שבועיים? משה הכה את הסלע במקום לדבר אליו. נזכיר את המסר מן הסיפור הזה, שמדגיש כמה חשוב לדבר, בעיקר עם הדור החדש שהוא לא דור של עבדים, כמה הזדהות חשובה, חינוך מתוך אהבה והערכה, המקל כבר פחות עובד. לא מוציאים מים חיים עם השוט.

וכל שבעת החלקים האלה של הפרשה מובילים אל החלק השמיני – כי מה השאלה שעולה כעת אחרי כל זה? ראינו פה את הישראלי היפה או המכוער או גם וגם באותו שבט באותה משפחה ובעצם באותו אדם עצמו או בין בעל לאישתו, ועכשיו: מי ינהיג את העם המדהים והנורא הזה, המאמין והכופר, המבולבל והמרוכז, האופטימי והפסימי?

  1. דרוש מנהיג!

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  

אחרי כזו הקדמה שהיא בעצם כל הפרשה אנחנו מגיעים לקראת הסוף לדבר קריטי – צריך מנהיג מתאים לאסופת השבטים, אסופת הרצונות, אסופת התקלות ואסופת התקוות הזו.

שימו לב משה רבנו מבקש רועה אבל אלוקים עונה – "איש אשר רוח בו", ארבע מילים קריטיות. לא מספיק רועה. מה זה "איש אשר רוח בו"?

פרשנות מפורסמת מאוד, אולי מפורסמת מדי:

"ריבונו של עולם, גלויה לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (מדרש)

"שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י)

זה דבר חשוב להכיל, סבלנות, שפיות, לתת לכל אחד מקום, אבל לא מדובר רק בפלורליזם – יש גם פרשנויות פחות מצוטטות:

"איש אשר רוח בו – מוכן לקבל אור פני מלך חיים" (רבי עובדיה ספורנו)

הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מפרש את הביטוי הזה באופן הפוך: "איש אשר רוח בו – רוחו היינו דעתו, עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או לאחרים".

למה? כי העם צריך גם שירימו אותו, צריך דמות רצינית מעליו ולא רק סחבק וחבר שיורד לרמה שלו לצ'פחות, אלא גם יודע לקחת אותו קדימה.

השבוע היה הפריימריז של מפלגת העבודה. אבי גבאי, שלפי סקר מהשבוע שעבר היה עתיד להביא 14 מנדטים למפלגה, קיבל השבוע כבר 20. תוך יום המנדטים של גבאי יותר מלפיד – למה? פתאום יש שחקן חדש-דנדש, איש אשר רוח בו, אבל צריך שגם לעם תהיה רוח, לא אסופת טרנדים, עבור העם לפיד זה כבר ישן, משעמם, גבאי הוא תקווה חדשה. העניין הוא שעד הבחירות גבאי גם יהיה אפור וישן. ככה העם נודד לו מדעה לדעה. מכוכב לכוכב.

נסיים בפרשנות אחרונה ל"איש אשר רוח בו":

כותב הרב אביגדור נבנצל:

"איש אשר רוח בו – יהושע לא זז מהאוהל, ממשה, מהלימוד, מהריכוז. הוא לא בדק כל בוקר מה אומרים בשווקים – ודווקא לכן, הוא המנהיג המציאותי, המחובר והריאלי ביותר".

יהושע לא ישב כל היום על הפייסבוק, לא בדק סקרי דעת קהל, לא מגבש דעה אחרי שקרא את הדעה של כולם, לא עדכני, לא מגניב, לא תזזיתי כמו המבזק האחרון, לא כותב על עצמו טוקבקים, לא מוחק ציוצים, לא אומר לי מה דעתו על ה"פרשה" או ה"סערה", כי אולי אפילו לא שמע עליה. לא איש אשר טרנדיות בו, איש אשר רוח בו:

יהושע – לא מש מתוך האוהל, מחובר, מרוכז, עקבי.

השאלה איך מייצרים אנשים כאלה לדור הבא, אנשים שיש בהם רוח.

חוזר לנקודה שדיברנו עליה קודם, על בני קרח – להיות מרוכז במה שאתה עושה. להמתין לבוקר. לא להיות נמהר. להיות איש אשר רוח בו.

ובעצם בכך יהושע עונה לכל האתגרים שעברנו – נלך אחד אחד: לא התבולל, היה בצד הנכון במחלוקת קורח, מתנהל בלי הפזיזות של נדב ואביהוא, יש לו את החלק המיוחד שלו בארץ (הגבר יחיד מיוצאי מצרים שנכנס לארץ יחד עם כלב. אחרי כל זה יש לנו איש אשר רוח בו, שייתן מרוחו לעם, שגם יכיל את כל הדעות שלהם אבל יידע להרים את הרמה שלהם ולקחת אותם קדימה, למסע לארץ ישראל.

בשבוע הבא: פרשות מטות-מסעי, איתן נסיים את ספר במדבר.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? קנאות מול סובלנות, גברים מול נשים, ייחוס אבות מול עבודה אישית. סיון רהב מאיר במסרים מפתיעים נוספים מתוך פרשת פנחס.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. שיעור מעניין מחדש ומועיל (כרגיל…)
    הערה/שאלה:
    אמרת בסיום השיעור שהגברים היחידים מדור המדבר שנכנסו לארץ היו יהושע וכלב.
    האם כל אלה שניצולו בט"ו באב (כלו מתי מדבר, אחת הסיבות ליום טוב מאז) לא זכו להכנס לארץ?

    אריה ונונו
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *