הסרט הסתיים והגיבור רוכב אל אהובתו בשקיעה. כולם מוחאים כפיים, מזילים דמעה ויוצאים מהאולם, אבל בעצם, החיים של הגיבור ואהובתו התחילו רק אז. על אמת אמנותית מול אמת אמונית, וסופים שנמשכים אחרי שהסרט נגמר (כלומר, אם נצליח לכתוב אותם)...לקריאה
מתי הפסקנו לחוות והפכנו לצלמים כפייתיים, למה אנחנו ממשיכים להנציח את הרגע אם אין נצח ארוך מספיק כדי לראות בו את כל התמונות שצילמנו, ובמה שונה התיעוד המודרני מגרסת הדוקו המקראית?...לקריאה
"אבל למה", אני שואל אותו, "למה אנחנו לא לומדים? איך זה יתכן שככל שהמצב יותר טוב תחושת ההחמצה יותר גדולה?". יוסי בבליקי מגלה שהוא הכי מתוסכל שהוא לא יודע לעוף דווקא כשיש לו כנפיים...לקריאה
מונטי פייתון ניצלה בזכות שני אנשים שנתנו לתוכנית הזו, שהייתה הדבר הכי הזוי על המסך, צ'אנס לעונה שניה. יוסי בבליקי חושב שתמיד כדאי לתת הזדמנות לדברים חדשים, ותכף תגלו למה זה מזכיר לו שמיטת קרקעות...לקריאה
אם השבת נועדה כדי שננוח בה, מה ההגיון שאוסר על עבודה במשרד הממוזג, אבל מעודד אירוח מתיש של עשרים איש לארוחה? למה אסור לעשות שימוש במעלית אבל לעלות במדרגות זה סבבה? יוסי בבליקי מנסה לפצח את הסוד של השבת...לקריאה
אומרים שכל החיים שלנו הם פרויקט הנצחה אחד מתמשך. שכל אדם, במודע או שלא, חרד שישכחו אותו, ומחפש את הדרך שלו להשאיר חותם, להתקיים גם אחרי שימות. יוסי בבליקי מהרהר על החיים שאחרי המוות...לקריאה