אחד הפרויקטים שאנו יותר גאים בהם ב"ליבא" הוא הארכיון הגנוז של מאיר אריאל. קבצים של ראיונות ביתיים מצולמים שלא פורסמו מעולם של מי שאנחנו מגדירים "האדמו"ר של ליבא". הצילומים של הצלם והבמאי עופר אמר (שרובם נעשו בשיחה עם העיתונאית שוש בוזגלו, בחצר ביתו ברחוב הירקון 70, וחלקם צולמו בנסיעה לפסטיבל ערד), נמסרו לנו בבלעדיות מתוך העזבון של משפחת אריאל (באדיבות משפחת אריאל ועופר שכטמן), והם שופכים אור חדש ומרתק על הזמר-המשורר המאמין והלומד, שחיפש דרך להטמיע את היהדות עם היצירה שלו. לכבודו ולזכרו החלטנו לרכז את כולם בפוסט אחד, שלגמרי שווה לשמור במועדפים.
ב-20.6.1999, חודש לפני שהוא נפטר, התראיין אריאל בביתו בפרדס חנה מול מצלמתו של רועי גולד. ככל הידוע, זהו הראיון האחרון שלו. ״ממרחק של מאה מטר״, אומר אריאל, ״כולם אותו דבר״. כל בני האדם שווים, מספר אריאל. לכולם אותם איברים פיזיים, ואותם ״איברי נפש״, בלשון הקבלה. עין רוחנית השקולה לעין הבשרית. ולראיה, האמרה ״אני רואה בעיני רוחי״. אבל בעת ובעונה אחת, כשם שכל האיברים האלה דומים אצל כל בני האדם, כך הם גם שונים לחלוטין ואין האחד דומה למשנהו. ״יש שיוויון ואי שיוויון בעת ובעונה אחת״. האזינו לשיחה פוקחת העיניים.
״אנחנו רצינו רק ללמוד״, סיפר מאיר אריאל ז״ל לשוש בוזגלו. השיחה ביניהם התקיימה ביולי 1996, בחצר ביתו של אריאל, ברחוב הירקון 70. אריאל סיפר לבוזגלו לפני כמעט 22 שנה על סדר היום שלו, והעניין שלו בלימוד – פרשת השבוע, משנה, גמרא. ״באים, מתיישבים, יורדים על פרשת השבוע, קוראים אותה, דנים בה, שותים קפה, ביסקוויט שניים, והולכים הביתה״. את הסיבה לכל העניין שלו בלימוד הוא מסכם בזה שכך ״היה נהוג אצל יהודים מדורי דורות״.
בעת נסיעה לפסטיבל ערד בקיץ 1996 שוחח מאיר אריאל עם שוש בוזגלו על מגוון נושאים. הנה שיחה שלהם על חינוך ילדים, שמתאימה בדיוק לתקופה זו, היום הראשון של החופש הגדול. ״ילדים בדורנו, להורים כמונו״, פותח אריאל ואומר,״אנחנו היינו בנים להורים ששמו אותנו בבית ילדים,״ נזכר אריאל בילדותו בקיבוץ. ״יכולים הילדים להיתפס למחשבה שההורים, אין להם חפץ בהם כל כך, לכן הם מרחיקים אותם". בהמשך מדבר אריאל על הפער הנוכחי בין הורים לילדים, ועל הדיסוננס שהם חווים מול החינוך בבית הספר למה שקורה בבית.
סרטון מס' 4: מעגלים מסתובבים אחורה
אנחנו ממשיכים עם הצילומים שנערכו בזמן הנסיעה של מאיר אריאל לפסטיבל ערד 1996. מדבריו הקודמים הבנו שהנסיעה מתרחשת בימי הקיץ והחופש הגדול. ועכשיו אנחנו מקבלים פרט מידע נוסף: התאריך הוא י״ז בתמוז. כלומר, ממש בתקופה זו לפני 21 שנה. מאיר אריאל מספר על כך שבבוקר, אחרי שהוא שתה את הקפה, הוא נזכר שהיום הוא צום י״ז בצמוז, והוא התלבט האם לקיים את הצום או לא. הוא בחר לצום. מה שאומר שכל השיחה הזאת, וכל הנסיעה הזאת, מתקיימת כשהוא בצום. אריאל מסביר למראיינת, שוש בוזגלו, על מה הצום, ולמה צמים.
זהו המשך הצילומים בנסיעה לפסטיבל ערד, 1996. מאיר אריאל בעיצומו של צום י"ז בתמוז, שאותו החליט רק הבוקר לצום, והוא מדבר על נטייתם של אנשים להישאר באזור של נוחות שהוא לא כאן ולא שם, לא חיים ולא מוות, לא זה ולא זה. "אנשים לא חיים או מתים, הם פשוט צפים", מצטט מאיר אריאל את בוב דילן, ומסביר למה נגעו המלים ללבו.
פרעה מכביד את לבו ועם ישראל ממשיך להיאנק תחת הצרות. איך הפכה הסיטואציה הזו מקור לביטוי הישראלי המנחם שהמציא מאיר אריאל? בשיחה שלפנינו מספר מאיר אריאל על מקורות ההשראה למלים שהוא כותב, ואל הזהות שאליה הוא מנסה לכוון. "את עיקר ההשראה אני מקבל מכתבי הקודש – מקרא, משנה, תלמוד, זוהר", הוא מספר, "אני שואב משם שפה, מילים ומשמעויות". אל מי הוא כותב? "אל הפרט שבכלל ואל הכלל שבפרט". אל האינדיבידואלים שיש להם דבר במשותף שלטובתו הם יכולים ומוכנים להתגייס במקרה הצורך.
סרטון מס' 7: אתה חייב לשרת מישהו
אנחנו חוזרים ליוני 1996, לשיחה המתקימת במהלך נסיעה לפסטיבל ערד. "כמו שאני מפרש את זה", אומר מאיר אריאל ומצטט שוב את בוב דילן, "אתה חייב לשרת מישהו. יהיה זה אלוהים, יהיה זה השטן – אבל מישהו אתה חייב לשרת". לא משנה היכן תהיה ומה תעשה, באיזו ארץ תגור או לאן תנדוד – מן ההכרח לשרת מישהו, פשוט אין דרך לחמוק. "החברה החילונית היא כישלון של החברה הדתית", סיכם אריאל את אותה שיחה. בסרטון הנוכחי הוא מסביר את מקור ומהות הכשל שהוא רואה בשתי החברות.
ב-20.6.1999, חודש לפני שנפטר, התראיין אריאל בביתו בפרדס חנה מול מצלמתו של רועי גולד. ככל הידוע, זהו הראיון האחרון שלו. "אין דיון בחברה הישראלית", מאבחן אריאל, "יש דיכוי של חופש הדעה". אריאל גורס כי התקשורת שולטת בשיח הציבורי בדרך מתוחכמת אשר רק מתחזה לחופש הדיבור וחופש הדעה. "לאנשים – יש נטייה להתכווץ פנימה. הם לא יעלו על מתרסים כל שני וחמישי. הם מחפשים את הדרך המהירה והקצרה הביתה". מדוע אנשים אוהבים להיות בהכחשה ומה דרוש מהם כדי למרוד?
בסרטון שלפנינו, התשיעי מתוך הארכיון הגנוז, מדבר אריאל על תופעה שמטרידה אותו – העובדה שחלקים גדולים מהעם הדחיקו את אמונתם בגלל הצורה החיצונית שבה היא מיוצגת בתקופתנו. "חלקים כה רבים של העם היהודי נטשו את היהדות בגלל הצורה החיצונית של האמונה", הוא אומר. אנשים פשוט הכניסו את האמונה שלהם למחתרת פנימית ורגשית, ככה שכל מה שיוצא החוצה זה לפעמים רק ברית מילה או נישואים ברבנות. וגם אז הם הטענה היא שזוהי לא אמונה אלא כניעה לתכתיב של דתיים. "אני קורא לזה אמונה. אחרת הוא לא היה עושה את זה. אבל אמונה תת קרקעית כזו, מתחת לפני השטח וזה רוב רובו של העם היהודי".
"אצל יהודים – דת ועם זה דבר אחד", קובע מאיר אריאל. "אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת אבל אף פעם לא תהיה בן לעם אחר". זה מצב נדיר, אומר אריאל – הרי נוצרים, מוסלמים או בודהיסטים יכולים להיות שייכים לכל מיני עמים. כך פותח אריאל את שיחתו בנושא מצוות ברית מילה, אותה מגדיר כ"תעודת זהות" ומסביר את הקשר החילוני אליה. סרטון עשירי מתוך הארכיון הגנוז.
מי צודק במנהגיו – אני או אחרים? מאיר אריאל מתאר ברגישות את חוסר אהדתו לקודים דתיים שהוא רואה סביבו ומנגד את ההבנה שייתכן שהם נכונים בדיוק כמו אלו שלו. "אני מתנהג לפי איך שאני חושב שהוא אוהב, וגם הם מתנהגים לפי איך שהם חושבים שהוא אוהב. נמצא שאם שנינו גלויים לפנים בחישובינו ובמחשבות ליבנו – שנינו רוצים למצוא חן בעיניו", מסכם אריאל, "כך שהוא אוהב אותם ואותנו – כך נדמה לי".
סרטון מס' 12: המפגש הראשון עם האמונה
בסרטון שלפנינו, ה-12 במספר, מספר מאיר אריאל בגילוי לב על רגע נסתר ומשמעותי בחייו. הרגע הראשון שבו פגש את התורה ואת האמונה. "את התנ"ך פתחתי ברגע של ייאוש מסוים, אחד מני רבים שהיו לי באותה תקופה", הוא מגלה. "פתחתי באיזו שבת ביחזקאל ופשוט קראתי איפה שפתחתי בלי להתווכח, וככל שקראתי הרגשתי שאני הולך ונרגע. כמו השפעה של כדור. בסוף אותו פרק, אפשר להגיד, כבר הייתי אדם מאמין". מאותו רגע שנדלקה אצלו המשיכה הזאת, הוא משחזר, הוא קרא את כל התנ"ך מבראשית באינטנסיביות שלא יודעת שבעה "לקרוא את תולדות העם היהודי ככה, ולא בגרסה הציונית סוציאליסטית שאני הכרתי. מנקודת המוצא הזאת התחלתי פשוט ללכת לאט לאט. בהתחלה במחתרת, עד שהגעתי גם לשלב של ביטוי חיצוני. אמרתי: אני זה ככה, תעשו מה שאתם רוצים".
סרטון מס' 13: חלום דניאל וחיית הברזל
בעידן המפוכח שלנו, אומר מאיר אריאל, קטעים רבים בתנ"ך נשמעים כמו אגדות וחזיונות בלתי נתפסים. אבל יש בהם – מלבד חידות גדולות, קסם גדול ומשהו שתפס אותו. קטעי תיאורים, תמונות ומלים. אחרי שבסרטון הקודם סיפר אריאל בגילוי לב על הרגע שבו קריאה אקראית בתנ"ך שינתה את חייו והפכה אותו לאדם מאמין, בסרטון הנוכחי, הוא מספר על הפרקים בספר דניאל שדבקו בו, ובעיקר על אלו שבהם מלאך מדבר אל דניאל ומגלה לו – בלשון חידה – את העתיד לקרות באחרית הימים. זוהי הצצה אל מאחורי הקלעים התנ"כי של שירו הנהדר "חיית הברזל" (מתוך האלבום "רישומי פחם", 1995).
סרטון מס' 14: לחשוב על העתיד, לפעול בהווה
"רציתי לפענח את העתיד לבוא, מספר מאיר אריאל, ובסוף הבנתי שזה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לפעול עכשיו עם מה שאנחנו כן יודעים ולתקן את מה שלא בסדר". בסרטון מס' 14 מתוך הארכיון הגנוז ב"ליבא", מאיר אריאל ממשיך לשתף בקריאתו בספר דניאל, שלדעתו, מנבא לימינו. "חשבתי שאם אני אלמד את הספר הזה לעומק אולי אני אגיע למיצוי התהליכים ואדע לצפות את העתיד. אם הולכת ליפול איזה קטסטרופה בימי חיי או לא. אבל לא הגעתי לתוצאה ולמען האמת גם הבנתי בדרך שזה רלוונטי וזה לא העיקר"
סרטון מס' 15: למה אני לא "חוזר בתשובה"
"יכול בן אדם לחזור רק למקום שהוא היה בו", אומר מאיר אריאל על הביטוי חזרה בתשובה. "אין אדם יכול לחזור למקום שלא היה בו. לכל היותר הוא יכול ללכת אליו". והוא מרחיב: "אני, הוא מצהיר, לא הייתי בתורה ומצוות כמקום שעזבתי ואליו אני חוזר. אולי כעם כן, כחלק מעם, אבל כאדם פרטי – כמאיר אריאל, אני לא יכול לחזור לזה, אלא רק ללכת לזה. אני אדם שגדל בקיבוץ, על בסיס ערכים אחרים – כאדם פרטי אני יכול ללכת רק אל זה". בשיחה מס' 15 מתוך הארכיון הגנוז ב"ליבא" הוא מנסה להתמודד עם ההגדרות סביב השינוי שחל בחייו.
וכאן תוכלו לצפות בפלייליסט המלא ביוטיוב. שתהיה לכם האזנה/צפיה מאירה.
